fbpx

מי אופטימיים ומי פחות ביחס לעתידה של ישראל?

 

ישראל של ערב יום העצמאות היא ישראל פסימית.

נתקן: פסימית יותר מבעבר.

התיקון הכרחי: כי ״פסימית״ מחייבת שאלת המשך. פסימית ביחס למה? ביחס לציפיות? ביחס למצב הריאלי שלה? ביחס למדיניות אחרות? אז הנה, דייקנו: פסימית ביחס לעבר. וכמובן, גם על זה צריך לשאול: איזה עבר? אז הנה תשובה גם לזה: ביחס לעבר הדי קרוב. מצב המלחמה, ואולי גורמים נוספים, משפיעים על רמת האופטימיות הכללית ביחס לעתיד הציבורי והאישי. בהשוואה לנתונים שנאספו בינואר השנה – כלומר, לפני פחות מחצי שנה – ניכרת ירידה משמעותית ברמת האופטימיות בציבור היהודי. שיעור האופטימיים מאוד ביחס לעתידה של מדינת ישראל ירד בקרב היהודים מ-48% ל-37%. שיעור הפסימיים ביחס לעתיד המדינה עלה מ-21% ל-30%. בציון משוקלל על סולם של 0 (פסימיות) עד 10 (אופטימיות), הציון של מדינת ישראל ירד מ-7.3 ל-6.3. זו ירידה לא מבוטלת. בקרב ערבים הציון המשוקלל נמוך בהרבה: 3.7.

מדובר כמובן על מצב רוח, שמושפע מקריאת מציאות. כפי שכתבנו כאן לפני כמה ימים, הציבור הישראלי מאבד אמון ביכולת של ישראל לנצח במלחמה. מכיוון שחשב, ועודו חושב, שזו מלחמה חשובה, אולי אפילו קיומית, אובדן האמון ביכולת לנצח מקרין בהכרח על הציפיה לעתיד. בדיקת הדופק בסולם הפסימיות-אופטימיות, שנערכת במסגרת סקרי המכון למדיניות העם היהודי, נעשית כך: כל מי שמשיבים על השאלון מתבקשים לדרג את עמדתם על סולם שמ-5- עד 5+. מה שמתחת לאפס הוא כמובן מתחם הפסימיות, מה שמעל הוא מתחם האופטימיות. בינואר, ממש לא מזמן, 74% מהיהודים מיקמו את התחזית שלהם במרחב האופטימיות. החודש, שיעורם ירד ל-62% (מקרב הערבים: 24%).

המגמה היא ירידה. אבל זו מגמה כללית, שמסתירה זרמים שכיוונם וקצבם שונה. הממוצע הישראלי יורד, כי יש יותר ישראלים שנעשו יותר פסימיים. אבל לא כל הישראלים נעשו יותר פסימיים. ולא כולם פסימיים – או אופטימיים – במידה שווה. למעשה, יש פער ניכר בין קבוצות שונות באוכלוסייה על פי השתייכות לאומית (יהודים וערבים), אידיאולוגית (ימין, מרכז, שמאל), דתית (חילונים, מסורתיים, דתיים).

הפער הזה מטריד משום שהוא עשוי לבטא קריאת מציאות שונה, ועל כן יוביל גם למרשם שונה של מדיניות. במילים אחרות: מי שפסימי עשוי לרצות שהמדינה תשנה כיוון. הוא יניח שזה מה שצריך לעשות, שאם לא כן, העתיד יהיה רע ומר. מצבה של מי שאופטימית מורכב יותר: ייתכן שתרצה להמשיך במדיניות הנוהגת כיום, מתוך הנחה שהמדיניות הזאת לא מובילה לתהום אלא לפסגה. אבל יש גם אפשרות אחרת: ייתכן שגם הפסימי וגם האופטימית רואים מציאות דומה, אלא שהפסימי מניח שהמדיניות לא תשתנה, ולכן העתיד יהיה מר, ולעומתו האופטימית מניחה שהמדיניות תשתנה, ולכן העתיד יהיה טוב.

כך או כך, הפער ניכר. כדי לא להסתבך יתר על המידה נציג אותו בהדגמה של רמת האופטימיות של שתי קבוצות: יהודים חילונים ויהודים דתיים. אלה הקבוצות שיש ביניהם את הפערים המובהקים ביותר על רקע רמת דתיות. המסורתיים פחות אופטימיים מהדתיים אבל יותר מהחילונים. גם החרדים פחות אופטימיים מהדתיים אבל יותר מהחילונים. והנה, כבר גילינו את השורה התחתונה: הדתיים הרבה יותר אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. 44% מהם סימנו 5+. כלומר, הם הכי אופטימיים שאפשר על הסולם שהוצג להם. מקרב החילונים, 14% סימנו 5+. זה פער של שלושים אחוז. פער גדול מאוד. ועוד: מקרב הדתיים אף אחד לא סימן 4- או 5-. מקרב החילונים 13% סימנו 5-. הם הכי פסימיים שיש. כאשר לקחנו את כלל הדירוגים והפכנו אותם לציון מ-0 עד 10, התקבלה התוצאה המוצגת בגרף: ציון 8.2 בקרב דתיים, ציון 5.3 בקרב חילונים. כמעט על הגבול בין מרחב האופטימיות לבין מרחב הפסימיות.

מכאן, אפשר להציע כמה תובנות ביחס להווה וביחס לעתיד. בהווה, המצב רוח קצת שפוף. צריך לחכות ולראות אם ישתפר. ישראל שרויה בעיצומו של משבר מתמשך, ואם לא הייתה במצב רוח שפוף זה היה די משונה. יותר משמטרידים המספרים מטרידה המגמה כלפי מטה. מדינה שהציבור לא מאמין שיש לה עתיד טוב, היא מדינה שתתקשה יותר לגייס את אזרחיה למאמץ משותף, מדינה שתתקשה למשוך השקעות ועלייה, מדינה שתתקשה לשמור על האליטות שלה. חיילים צועדים לקרב כדי להבטיח עתיד טוב לישראל. אם אינם מאמינים שצפוי לה עתיד טוב, עלולה להתעורר השאלה מדוע לצעוד לקרב. יזמים מחפשים השקעות אם הם מאמינים שהעתיד יניב להם רווחים. אם יחשבו שלישראל צפוי עתיד של דשדוש או דעיכה, ישקיעו במקומות אחרים.

ועל הפער ברמת האופטימיות אפשר להניח שיהיו שתי תגובות.

האחת – נצחנית. מי שיותר מאמינים בעתידה של המדינה יביטו במידה של התנשאות, או זלזול, או ביטול, על מי שפחות מאמינים בעתידה של המדינה, ובכל רק יגבירו את פער האופטימיות ויאיצו את התהליך המתחולל ממילא. לכן, זו תגובה לא מומלצת.

השנייה – חקרנית ודאגנית. מי שרוצים לוודא שיהיה עתיד טוב למדינה לא צריכים להתגאות בכך שהם יותר אופטימיים, אלא לשאול את עצמם מדוע קבוצות אחרות פחות אופטימיות, ולשאול את עצמם מה בכוחם לעשות כדי שגם קבוצות אחרות יהיו אופטימיות כמו הקבוצה שלהם. העובדה שהחילונים הרבה פחות אופטימיים אינה מבטאת איזה יתרון, או ניצחון, של הדתיים האופטימיים – היא מבטאת פוטנציאל להחרפה של משבר חברתי שיפגע באלה וגם באלה. לכן, התגובה החקרנית והדאגנית היא התגובה הנכונה.

 

, , , , , ,



20/06/2024בכנסת מנשבות רוחות של בחירות מורן אזולאי, Ynet
על גיוס בני ישיבות וחרדים – מבט הלכתי מיכאל אברהם, שו״ת ומאמרים
גדי היימן, אז איפה המנוע של ההיסטוריה? שמואל רוזנר, הקיפוד והשועל
המו"לים מופתעים ממבול הספרים על המלחמה שירי לב ארי, כלכליסט
מלחמות ונסיגות: 40 שנות המאבק הישראלי בלבנון יהודה יפרח, מקור ראשון
אורוול 1984? בית הנשיא 2024! אשר כהן, ישראל היום
אף על פי כן, אסור למחאה להתייאש נחום ברנע, Ynet
בממשלה הבאה החרדים כנראה לא יהיו שותפים חגי סגל, מקור ראשון
חשש מהורדת דירוג האשראי סוניה גורודיסקי, ישראל היום
קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 21.9
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.7
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 1.7
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר