כמה כמה ימים שאנחנו מריצים עם שותפנו ב״משחקי הכיס״ את מדד היוקר. אם עוד לא מילאתם את השאלון, אתם בהחלט מוזמנים. מטרתנו לברר מה אתם חושבים על ״גל עליות המחירים״. מטרתנו להבין האם יש בכלל גל כזה, ומה היקפו, ועד כמה הוא משפיע על חייכם, והאם הוא משפיע על חייכם, והאם אתם באמת כועסים בגללו, או רק אומרים לכם שאתם כועסים גם כשאתם לא מרגישים באמת כועסים.

את האמת: יהודים – יש לכם חברים ערבים? ערבים – יש לכם חברים יהודים?

את מה הייתם מייקרים קודם, את התרופות, הירקות או הממותקים? בואו והצביעו

בראשון בערב הצגנו בטלוויזיה נתונים ראשונים, על סמך ניתוח של תוצאות חלקיות, שעוד יתעדכנו וישתפרו. נחזור עליהם כאן, ונוסיף עוד קצת. הכותרת, לפחות לטעמי, היא זו: ככל שההכנסה עולה, כך יורדת הנטייה להאשים את בעלי העסקים, את ה״חזירות״, את רדיפת הבצע, בעליות המחירים. האם בעלי העסקים אשמים? יש לשאלה הזאת תשובות עובדתיות, ששאול אמסטרדמסקי וליאל קייזר מציגים בכל ערב. מתי יצרנים מזהים שעת כושר ומרוויחים עוד כמה שקלים על חשבוננו, למרות שעלויות הייצור לא מחייבות התייקרות. מתי יצרנים מסבירים לנו שאין ברירה, אבל בינתיים מכניסים דיווידנד שמן לכיס האחורי. אבל לכל תשובה עובדתית יש גם פרשנות, ויש שאלת המשך – כמה משקל מייחסים לה לעומת דברים אחרים, ויש עניינים של אידיאולוגיה – כמה מחייבים או שוללים התערבות של הממשלה בשוק, ועוד ועוד.

בכל מקרה, כאשר מראים נתונים על התייקרויות בטלוויזיה, הנטייה האינסטינקטיבית של חלקנו היא להתרגז. להרגיש שבעלי העסקים קצת מדי חמדנים. כך אצלנו וכך בכל העולם. מחקרי דעת קהל בכל העולם מזהים שכאשר מדברים על עליית מחירים, עולה רמת הזעם. ובקצה מטווח הזעם לעיתים קרובות ישנה מטרת דמות. בשבוע שעבר זו הייתה אסם, שלקח לה זמן לזהות שזה לא הרגע הנכון להיראות שרירי ובעל עקרונות, אלא הרגע הנכון להוריד את הראש, למלמל חצי התנצלות, להוריד מחירים של כמה מוצרים, ולחכות שהגל יעבור. איזה גל? לא גל ההתייקרויות, אלא גל ההתעניינות בתוכניות הטלויזיה. כשהוא יעבור, אפשר יהיה לחזור להעלאות מחירים שקטות, בלי סערה ציבורית.

האם בעלי העסקים באמת אשמים בחמדנות? ייתכן שכן. כמו שכבר כתבתי במקום אחר, אנשי עסקים נוטים לחמדנות כפי שפוליטיקאים נוטים לכוחנות. זו מהות המקצוע. אבל אין סיבה להניח שהם חמדנים היום יותר מכפי שהיו חמדנים לפני חצי שנה. ובכל זאת, לפני חצי שנה לא העלו מחירים, ועכשיו כן. כך שהססמה “חמדנות” לא נותנת הסבר לשאלה למה עכשיו. צריך הסבר אחר, ולכל אחד יש הסבר אחר.

בעלי העסקים הגדולים הם מטרה נוחה למתקפה. יש להם מכוניות יקרות וסיגרים, יש להם וילות גדולות ובריכות שחייה. לא קל לחבב אותם. מקרב בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר, כמעט שני שלישים מהמשיבים לסקר סבורים שהם האשמים העיקריים ביוקר המחייה. רוב משמעותי. אבל יש גם מי שלא משוכנעים שבעלי העסקים הם האשמים. הנה, מיד יבוא הגרף שהבטחנו, שמראה בצורה קצת יותר ברורה מזו שהצגנו אתמול, כיצד עלייה בשכר מבשרת ירידה בהאשמת ״העשירים״ בהתייקרויות. ציניקן היה כותב כאן: ״העשירים לא מאשימים את העשירים״. ובאמת, הם מאשימים גורמים אחרים. שלא לדבר על העובדה שכעשירית מהם בכלל סבורים שיש ״הגזמה״ בדיבורים על עליית מחירים. שליש מהם מאשימים את הממשלה (וצריך להודות, החשמל והדלק זה באמת הממשלה, לא יצרני המזון). כחמישית מהם מאשימים את הצרכנים. אם היו נוהגים בתבונה המחירים היו יורדים (זה גם מה שרמי לוי אמר אתמול לאמסטרדמסקי), ועוד כחמישית מאשימים את ההתייקרויות בעולם (ואכן, יש התייקרויות בעולם).

פרשנות ומסקנות: כמו שאומרים האמריקאים – העמדה שלך תלויה במקום שבו אתה יושב (ובמקרה הזה, אכן באנגלית זה נשמע יותר טוב). וגם: יש פערים בין בני אדם לא רק בשאלה עד כמה הם סובלים מהעלאות מחירים, אלא גם ביכולת שלהם לזהות את המקורות של עליית המחירים. וגם: הממשלה אשמה בכל דבר, ולכן הגיוני לחפש גם אשמים יותר ספציפיים בדברים יותר ספציפיים, כמו עלייה של מחירי הפסטה. וגם: מה שבשבוע שעבר היה בראש החדשות כבר ירד השבוע למקום שני-שלישי. תנו לזה עוד שבוע, ואולי נשכח שדיברנו על העלאות מחירים (נכון, ב-2011 זה לקח יותר משבוע, כך שתמיד יש אפשרות למחאה עממית ארוכת טווח). וגם: עוד אין לנו נתונים סופיים, אבל נגלה לכם כבר עכשיו שיש הרבה יותר בעלי הכנסות גבוהות שתומכים בשוק חופשי בחלי שום פיקוח על מחירים, והרבה יותר בעלי הכנסות נמוכות שרוצים פיקוח מלא על מחירים. כלומר, הפער הוא לאורך כל החזית. כנראה בלתי נמנע.