לעיתים קרובות, שאלה לא מעניינת, אפילו טפשית, מייצרת תוצאה מעניינת. הנה דוגמה: ״האם את/ה חושב/ת שזה מוצדק בנסיבות מסויימות שאזרחים ינקטו צעדים אלימים נגד הממשלה, או שזה אף פעם לא מוצדק?״ העיתון וושינגטון פוסט ואוניברסיטת מרילנד שאלו את השאלה הזאת במסגרת סקר, שפורסם השבוע בהרחבה. הוא אחד משורה של סקרים לקראת יום השנה לאירועי גבעת הקפיטול שיחול מחר – היום שבו המון מוסת השתולל מול ובתוך הקונגרס במחאה על הפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות לנשיאות. הכותרת לידיעה על הסקר זעקה: ״אחד משלושה אמריקאים אומר שאלימות נגד הממשלה יכולה להיות מוצדקת״.
מי מתאים יותר להיות ראש ממשלת ישראל, בנט או נתניהו? הקליקו והשיבו
איך לדעתכם מתפקד שר הבריאות הורוביץ, בגל האומיקרון? הקליקו ודרגו אותו
נשמע דרמטי? לפני שמשיבים, שווה לחשוב שוב על השאלה. האם מוצדק אי פעם לנקוט באלימות נגד הממשלה? נניח שאתם אזרחית בהונג קונג הנדרסת תחת השלטון הסיני, האם מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה? נניח שאתם אזרח הנתון למשטר האימים של סדאם חוסיין בעיראק, האם מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה? יש כמובן דוגמאות קיצוניות יותר – גם בלי להגיע עד לגרמניה של שנות השלושים. וכולן מלמדות דבר פשוט: ברור – ברור שלפעמים מוצדק לפעול באלימות נגד הממשלה. מה שמדהים איננה העובדה שאחד משלושה אומר שכן, אלא ששניים משלושה אומרים שלא.
עכשיו נצלול קצת לעומק המספרים. מדוע מותר לפעמים לפעול באלימות נגד הממשלה? האמריקאים לא תמיד חכמים גדולים (לא יותר מהישראלים), אבל במקרה הזה, התשובה דווקא סבירה לגמרי. מתוך 34% שאומרים שאלימות נגד הממשלה עשויה להיות מוצדקת במקרים מסויימים, הרוב (22%) אומרים שמדובר במקרים שבהם ״הממשלה שוללת זכויות וחרויות או מדכאת אזרחים״. 15% אומרים שאלימות תהיה מוצדקת אם כבר אין דמוקרטיה, אם יש דיקטטורה, אם יש הפיכה והצבא משתלט על המדינה. עכשיו, כשראינו את הנימוקים, האם עדיין יש סיבה להתרגש מהעובדה ששליש מהאמריקאים אומרים שאלימות תהיה מוצדקת בנסיבות מסויימות? נדמה לי שלא. נדמה לי שהשאלה קצת, איך לומר, לא מדוייקת.
ובכל זאת, יש בה עניין. אולי עניין מיוחד דווקא על רקע יום השנה למהומות הקפיטול. את העניין אפשר לזהות על שני צירים, ציר הזמן, וציר הפרשנות, ומיד נסביר למה הכוונה בכל אחד מהם. באופן כללי, לזה כיוונתי בטענה, שלפעמים שאלה לא חכמה מייצרת מידע שיש בו תועלת. ובשורה התחתונה צודקים עורכי הסקר שהממצא מדאיג. לא בגלל שאמריקאים נבונים מספיק כדי לזהות שלפעמים אלימות תהיה מוצדקת (ואפילו הכרחית). אלא בגלל שני הצירים – הזמן והפרשנות.
נתחיל בציר הזמן. לכאורה, אם השאלה לא טובה, והתשובה מובנת מאליה (ברור שאלימות לפעמים מוצדקת), אין סיבה שהאמריקאים ישיבו עליה היום תשובה אחרת מכפי שהשיבו אתמול, או לפני חמש שנים, או עשר, או עשרים. אבל מבט על ציר הזמן מלמד, שעל השאלה הלא חכמה הזאת האמריקאים שינו את דעתם באורח די דרמטי. ב-1995 יותר משמונים אחוזים אמרו שאלימות נגד הממשלה לעולם אינה מוצדקת. היום מדובר על 62%. ב-1995 בערך 15% אמרו שאלימות תהיה מוצדקת. בשנת 2010 השיעור עלה לקרוב לעשרים אחוז. ב-2015 כבר עלה מעל עשרים אחוזים. כיום הוא עומד על 34%.
כלומר, משהו גורם ליותר אמריקאים לומר שלפעמים צריך לפעול באלימות. משהו בסביבה שלהם השתנה כך שהם יותר ערניים לכך שנסיבות מסויימות עלולות להצדיק שימוש באלימות. מהו הדבר הזה? הנה, אנחנו עוברים מציר הזמן לציר הפרשנות. והמדובר לא על ההגדרה המופיעה בנוסח השאלה (״בנסיבות מסויימות״) אלא על זאת שמופיעה בהסבר של האמריקאים לשאלה מתי ירגישו שמותר להשתמש באלימות. מתי? כבר אמרנו, לדוגמה, אם ״הממשלה שוללת זכויות וחרויות״. הנה, כאן נכנסת הפרשנות. כאן יש צורך להוסיף ולפרט למה הכוונה במילים ״שוללת זכויות וחרויות״. מה הממשלה צריכה לעשות כדי שתיחשב ל״שוללת״, ובעיקר, איזה ״זכויות וחרויות״ שישללו מצדיקות אלימות.
כאן צריך להזכיר: כל ממשלה שוללת זכויות וחרויות כל הזמן. הדרישה לעבור ברמזור ירוק בלבד היא שלילת חרות (החרות לעבור מתי שרוצים איפה שרוצים). הדרישה לשלם מס היא שלילת חרות (החירות לעשות ברווחי כרצוני). האיסור להכניס נשק לקונגרס היא שלילת זכות (הזכות החוקתית לשאת נשק). כמובן, כל אלה דברים שבלעדיהם אין ממשלה ואין מדינה, רק אנרכיה. האם אלה מצדיקים פעולה אלימה נגד הממשלה? נדמה לי שבני אדם סבירים יאמרו שלא. אבל מעליהם, ישנה קומה נוספת של הגבלות ושלילות. נאמר, שלילת החרות ללכת בלי מסכה על הפנים בימים של מגפה. האם זו מצדיקה אלימות נגד הממשלה?
ועוד סעיף. חמישית מהאמריקאים מצדיקים אלימות נגד הממשלה אם התבצעה ״הפיכה״. עכשיו נשאל: איך יודעים אם התבצעה הפיכה? מי קובע שהתבצעה הפיכה? באמריקה של היום, ישנו נשיא לשעבר, מנהיג מפלגה, שטוען שהשלטון נלקח ממנו במרמה, בשחיתות. אולי זאת הפיכה? בסקר שהזכרנו, קרוב לשליש מהאמריקאים אומרים שהנשיא ג׳ו ביידן לא נבחר באופן לגיטימי. בוחרים בשיעור דומה, קרוב לשליש, סבורים שישנן ראיות מוצקות להטייה ומרמה בקלפיות (אין ראיות כאלה).
עד כמה המספרים האלה צריכים להיתפס כמאיימים? יש סיבות לא להגזים בהתרגשות. כאשר ג׳ורג׳ בוש הבן נבחר לנשיאות בשנת 2000, בחירות שהוכרעו על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שנוי במחלוקת (בוש נגד גור), יותר משליש מהאמריקאים סברו שהבחירה בבוש לא לגיטימית. כלומר, עוד יותר אמריקאים מכפי שיש היום, שחושבים שהבחירה בביידן לא לגיטימית. העובדה הזאת לא הפריעה לבוש לכהן כנשיא במשך שמונה שנים. מצד שני, בשנת 2000 היו הרבה פחות אמריקאים שאמרו שיש הצדקה לשימוש בכוח נגד ממשלה שמכהנת שלא כדין. כך שלא חוסר האמון לבדו מדאיג, ולא ההצדקה של אלימות מדאיגה – רק שילוב של שני הממצאים, הוא שעשוי להדאיג.
מסקנה? – שנה אחרי ה-6 בינואר של ההסתערות על הקפיטול, שני נרטיבים מתחרים זה בזה. אלה אומרים: ניסיון של הנשיא המפסיד לחולל הפיכה. אלה אומרים: הצלחה של הנשיא הנבחר לחולל הפיכה.
מקרב הדמוקרטים, כרבע מצדיקים שימוש באלימות במקרים מסוימים. אולי הם מתכוונים למקרה שבו טראמפ היה מצליח למנוע את השבעתו של ביידן.
מקרב הרפובליקנים, כארבעים אחוזים מצדיקים שימוש באלימות במקרים מסוימים. השאלה היא, האם הם מתכוונים למה שקרה. לכך שביידן, בסופו של דבר, הושבע. כלומר – מצדיקים אלימות שמישהו יחליט לנקוט עכשיו.
