כמה מהציבור צריך לתמוך בסיפוח ביהודה, שומרון ועזה, כדי שיהיה סיפוח ביהודה, שומרון ועזה? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. גם לא קל לשאול אותה. כי קודם צריך להגדיר למה מתכוונים כשאומרים ״סיפוח״, ולמה מתכוונים כשאומרים ״תומכים בסיפוח״. תומכים באיזו התלהבות? תומכים באילו נסיבות? תומכים באיזה מחיר? את השאלות האלה צריך לשאול לנוכח הודעתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ׳ ששנת 2025 תהיה שנת סיפוח, וגם לנוכח הדיווחים על דיונים בנושא הזה בסביבת ראש הממשלה (דיווח של עמיחי שטיין בכאן 11).
למה מתכוון סמוטריץ׳ – לא קל לדעת. למה נתניהו – קשה עוד יותר. אולי הם מתכוונים לסיפוח מוגבל, מקומי. סיפוח של מעלה אדומים, או של אריאל. אולי הם מתכוונים ליותר מזה. תיאורטית, אפשר לרצות לספח גם את כל השטח שישראל שולטת בו. אבל יהיה לזה מחיר גדול, גם במסגרת היחסים של ישראל עם מדינות אחרות, וגם בעול הבטחוני והכלכלי שיוטל על ישראל בעקבות צעד כזה. וכל זה, כמובן, גם אם מניחים בצד שאלות של מוסר, שנוגעות לנכונות לשלוט על קבוצה גדולה של אוכלוסייה שאין לה זכויות פוליטיות מלאות.
אז כמה תמיכה צריך כדי לבצע מהלך כזה? לזה יש תשובה עם שני סעיפים. סעיף ראשון – תמיכה חיצונית. ישראל צריכה מידה של לגיטימציה חיצונית למהלך כזה, והסיבה שהנושא עולה מחדש לדיון היא תקוותם של חלק משוחרי הסיפוח שהנשיא הנבחר בארה״ב, דונלד טראמפ, יסכים לתמוך במהלך כזה. לא בטוח שהתקווה הזו מבוססת על הערכה נכונה של כוונות הנשיא, אבל נמתין ונראה. סעיף שני – תמיכה פנימית. ממשלה לא יכולה לעשות כל דבר. היא צריכה לגיטימציה חברתית. קואליציית נתניהו רצתה להעביר רפורמה משפטית מקיפה ונכשלה, משום שהמחיר הציבורי היה גבוה מדי, והממשלה (בצדק) נבהלה ונסוגה. לפחות לזמן מה. גם למהלך של סיפוח תידרש לגיטימציה חברתית. אחרת אי אפשר יהיה לגייס את המשאבים הנדרשים למימוש שלו.
סדרת הסרטונים על האתגר החרדי ב-6 פרקים: כבר צפיתם?
מכאן אפשר לעבור למספרים. נניח שרבע עד שליש מהציבור בישראל תומך בסיפוח, האם זה מספיק כדי להוציא סיפוח לפועל? זה לא מספר מומצא. בהרבה מאוד סקרים, זה הנתון שמתקבל. לדוגמה, בסקר הזה, 28%, ושליש מהיהודים. לפי הסקר הזה, הישן יותר, ״רק״ 34% תומכים בסיפוח. גם בסקר הזה, כתוב ש״רק״ 26% תומכים בסיפוח. כמובן, המילה ״רק״ מבטאת הנחה ששליש מהציבור זה מעט. אפשר לטעון גם ההפך – שליש זה המון. וכל זה לפני שביררנו את מהותו של הסיפוח. וגם זה צריך בירור. יש סיפוח חלקי, שתהיה לו תמיכה גדולה יותר. יש סיפוח נרחב, שתהיה לו תמיכה קטנה יותר. נפנה לשאלות על סיפוח בעזה: בסקר הזה נמצא רוב גדול בעד סיפוח של צפון רצועת עזה. סקרים חדשים יותר מאפשרים לזהות כיצד הצעה לסיפוח וישוב אזור מוגבל יותר – כמו צפון הרצועה – זוכה לתמיכה גדולה יותר מהצעה לסיפוח וישוב אזור נרחב יותר.
בסקר שערכנו בשבוע שעבר (סקר המכון למדיניות העם היהודי) הצענו שתי אפשרויות: ״צריך להקים ישובים יהודים בצפון רצועת עזה בשטח שגובל כיום בישראל״, או ״צריך להקים מחדש גם את יישובי גוש קטיף (חלקם או רובם) שהם בעומק הרצועה״. מהשאלות האלה אפשר להוציא כותרות בכמה דרכים. אפשר לכתוב: שליש מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בעזה. אפשר לכתוב: פחות מחמישית מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בגוש קטיף. אפשר אפילו לכתוב ש״רק״ 16% מהיהודים בעד התיישבות בגוש קטיף. אבל בהנחה שמי שתומכים בהתיישבות בגוש בוודאי תומכים בהתיישבות בצפון הרצועה, אז אנחנו כבר לא באיזור ה״רק״. כי מדובר על יותר משליש. ובעצם, אולי גם זה ״רק״, כי מול השליש הזה יש שני שלישים שמתנגדים להקמת ישובים יהודיים ברצועת עזה (מהיהודים – מהערבים כמעט כולם מתנגדים).
את הנתונים האלה אפשר להציב מול שאלה אחרת ש-JPPI שואל בסקריו כבר כמה פעמים. שאלה על ״תפיסות עולם״ ביחס למדיניות העתידית של ישראל בזירה הפלשתינית. אחת מתפיסות העולם שמוצעות לבחירה היא ״ישראל צריכה לחזק את השליטה שלה על הפלשתינים, להרחיב את ההתנחלויות, לשקול את פירוק הרשות הפלשתינית ואולי סיפוח ביהודה ושומרון״. כמה תומכים באפשרות הזאת? במרץ שעבר – יותר משליש. השבוע – שוב יותר משליש. כלומר, נתון יציב. נתון שמייצג תפיסת עולם, ולא גחמה רגעית במענה לאירוע שקרה לאחרונה. אבל נתון מוגבל בהקשר לדיון על סיפוח, כי הנוסח אומר ״אולי סיפוח ביהודה ושומרון״. ״סיפוח ב״ זה לא ״סיפוח של״, ו״אולי״ זה לא ״בטוח״.
ובכל זאת נאמר: כשליש מהיהודים. זה בערך שיעור התומכים בסיפוח מסוים בתנאים מסוימים, באזורים מסוימים, במחיר מסוים. האם שליש זה ״רק״ – כי יש יותר משליש שמתנגדים? לדעתי שליש זה לא ״רק״. שליש זה הרבה, אולי אפילו הרבה מאוד. כי שליש זה אומר רוב מקרב תומכי הקואליציה. וכאשר ממשלה נדרשת לקבל החלטות הרוב שהיא בוחנת אינו רוב הציבור, אלא רוב המצביעים שלה. דוגמה: גיוס חרדים. יש רוב גדול מאוד בציבור בעד גיוס חרדים, בעד סנקציות על חרדים. זה לא השפיע על הסוגייה הזאת, כל עוד היה רוב בקרב תומכי הקואליציה להמשך ההסדר הקיים. מדוע אנחנו רואים כעת סדקים מסוימים בנכונות הממשלתית ללכת לקראת החרדים? מי שתמים יאמר: כי המצב הבטחוני השתנה, ויש הכרח לגייס יותר חיילים. מי שציניקן יאמר: כי ניכרת שחיקה מהירה בתמיכה של תומכי הקואליציה בפטור לחרדים.
ובמילים אחרות: שיעור התמיכה של ישראלים בסיפוח מספיק גדול כדי שהממשלה תשקול אותו ברצינות בהינתן שני תנאים. הראשון – תחושה שסיפוח לא יוליד התנגדות חברתית מהסוג שממשלה לא יכולה לעמוד בו (כמו סרבנות נרחבת לשרת בשטחים, או השבתה ארוכה של המשק). אם מותר לנחש, לא תהיה התנגדות כזאת. למה? כי בנסיבות שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, גיוס של המוני ישראלים להפגין ולמחות נגד מהלך של פגיעה בפלשתינים לא יהיה דבר קל. השני – תמיכה של הממשל האמריקאי. אם טראמפ יאמר לא, זה יהיה לא. ובמילים פשוטות: במצב המתקיים כיום בישראל רק אדם אחד יקבע אם ישראל כן או לא תספח שטחים ביהודה, שומרון ועזה.
