לרשתות חברתיות יש תכונה משבשת שחשיבותה קריטית: הן לא מכירות בהיררכיה. הן לא מכירות בהיררכיה של בני אדם, וגם לא בהיררכיה של אירועים. ציוץ על רעידת אדמה בדרגה שבע וציוץ על גילוי של חרק במרק נראים אותו דבר. הציוץ של ירדנה מעפולה וזה של שר הבטחון נראים אותו דבר. האלגוריתם עשוי לקדם אותו ולא אותה, אבל עשוי לעשות גם ההפך. תלוי מי זאת ירדנה, ואם זכתה שלשום בריאליטי, או נעשתה מפורסמת מסיבה אחרת. והאם החרק נמצא דווקא במרק שלה.
בימים של מלחמה, זו תכונה שמשבשת קריאת מציאות ושיקול דעת. עיקר תפקידה של ממשלה, ועיקר תפקידם של מפקדים בזמן מלחמה הוא לקבוע סדר עדיפויות. כיצד המודיעין לא ראה את ההכנות לפלישה של חמאס? זו שאלה דרמטית, שיש לה רכיבים שצריכים מענה מידי, פנימי, כדי לוודא שסוגרים את הפערים במידע, גם ביחס לעזה וגם ביחס לצפון, ויש לה רכיבים שיכולים לחכות לאחר המלחמה. האם תושבי קיבוצי עוטף עזה יחזרו לקיבוצים ביום מן הימים? זו שאלה חשובה, גם היא דרמטית. אבל עליה לא צריך להשיב עכשיו. האם יש קשר בין הרפורמה המשפטית לבין החלטת החמאס להכות? כן, גם זו שאלה חשובה. לא לעכשיו. ומדוע צה״ל העביר כל כך הרבה כוחות ליהודה ושומרון על חשבון גזרות אחרות? שאלה חשובה. לא לעכשיו.
גם סיפורי הזוועה של הניצולים הם לא לעכשיו. אי אפשר כמובן להימנע מהם, אי אפשר שלא לתת לניצולים הזדמנות לשתף אותנו במה שעבר עליהם. אי אפשר שלא לבכות איתם. אבל במקביל צריך לתבוע דווקא מהממשלה ומהדרג הפיקודי להפגין מידה של קהות חושים. מהמנהיגים נדרשת מידה של אטימות לשטף הבלתי פוסק של חדשות מצמררות מהאתמול. זה לא זמן מתאים לתרפיה, שבוודאי תידרש. זה לא זמן מתאים להפניית אצבעות מאשימות, שבוודאי יופנו. זה זמן לזכור שישראל אינה מסכמת אירוע – היא מתחילה אירוע. היום הקשה ביותר בתולדותיה מאחוריה, וימים קשים מאוד – יש לקוות שלא קשים במידה שווה, או חלילה קשים יותר – עוד לפניה. חיזרו במנהרת הזמן למלחמת יום כיפור: סיפורי הזוועות נשמעו, אבל לא מייד, לא בעת שהלוחמים עוד בשדה הקרב. חלקם חיכו לימים שאחרי המלחמה, חלקם חיכו שנים, עשורים, עד שהוצפו במלואם. קודם ניצחנו, אחר כך בכינו. קשה לבכות ולנצח באותה שעה.
וכמובן, זה עידן אחר, זה עם אחר, זה צבא אחר. יש מציאות תקשורתית שצריך להכיר בה, ומציאות חברתית שעושה את שלה. ובכל זאת כדאי לזכור, שחוקי המלחמה הבסיסיים לא השתנו. מלחמה תובעת מיקוד, קור רוח, היררכיה. היא תובעת מיקוד של אנרגיה, ולכמות האנרגיה יש תקרה. מדינה שתעסוק בבעיות שסובלות דיחוי, לא תמצא את האנרגיה לטפל בבעיות שלא סובלות דיחוי. מדינה שתצטרך לתת דו״ח יומיומי, שעתי, על כל תקיפה, כל תמרון, כל החלטה, תהיה מדינה משותקת, בלי יכולת ממשית לקבל החלטות.
לכן, על כולנו – האזרחים שאינם מנהיגים או מפקדים בכירים – לעשות את מה שקשה לנו מאוד לעשות עכשיו. על כולנו לנהל מלחמה פנימית נגד הנטייה הכי טבעית ומובנת שלנו, להתעלם מכל מה שראינו בשנים האחרונות בצמרת השלטונית שלנו – ולסמוך על מקבלי ההחלטות.
לא כי אנחנו באמת סומכים עליהם, אלא כי אין לנו ברירה אלא לסמוך עליהם.
לא כי יש לנו אשליות ביחס ליכולות שלהם, אלא כי אין לנו אשליות ביחס לעוצמת הסופה שמכה בנו.
יכול להיות שלישראל יש צבא בינוני ומנהיגות בינונית. יכול להיות שכולנו חיינו בתחושת בטחון כוזבת שנצטרך להתנער ממנה. יכול להיות שישראל נדרשת לשידוד מערכות כללי. אבל בזמן מלחמה מוטב מנהיגות בינונית שמתפקדת מהעדר מנהיגות. מוטב יכולת לקבל החלטות, שחלקן שגויות וחלקן נכונות, מהעדר יכולת לקבל החלטות. המשורר הרומנטי האנגלי, סמואל טיילור קולרידג׳ טבע מונח ספרותי חשוב: השעיית הספק. הוא מבטא את היכולת של קוראים להיכנס לעלילה שטווה הסופר, בלי לבחון אותה כל העת מול המציאות המוכרת להם. אי אפשר לקרוא יצירה של מדע בדיוני, בלי השעיית הספק. אי אפשר לקרוא ספרות של פנטזיה, בלי השעיית הספק.
הנה הצעה שמשמעותה מרחיקת לכת: אי אפשר לנהל מלחמה בלי השעיית הספק. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להניח שהמודיעין יתאושש ויספק את המידע שנדרש לניצחון, ובלי להניח שצה״ל יתאושש ויבצע את משימותיו, ובלי להאמין שההנהגה תקבל, כמיטב יכולתה, החלטות מושכלות. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להאמין שאפשר לנצח במלחמה. וכדי להאמין שאפשר לנצח, צריך לייצר היררכיה: לוותר בשלב זה על חקירות שחושפות מחדלים, על שאלות שמגלות כשלים, על סיפורים שמגבירים חרדות, על שיקולים שאינם הכרחיים, על תהיות ביחס למה שיקרה בעתיד הרחוק. ישראל נמצאת במלחמה, וכפי שהוכח בימים האחרונים באופן מחריד ומצמרר – זו באמת מלחמה על הבית, בתוך הבית, עם בני הבית.
את המלחמה הזאת צריך להילחם כמיטב יכולתנו עם הכלים שברשותנו. ולהשעות את הספק – עד שהסיפור ייגמר.
