״עוד כמה ניצחונות כאלה, והשלטון הבריטי באמריקה יסתיים״. אלה מילותיו של הגנרל הנרי קלינטון, גנרל שנלחם בצד הלא נכון במלחמת העצמאות האמריקאית. גנרל בריטי שהביט בנצחונם של בני ארצו בקרב על גבעת באנקר והבין שעוד כמה כאלה ואבדנו.
האם אתם מאמינים בחיים אחרי המוות? בואו להשיב על סקר האמונה הגדול
אחרי 30 שנה באמריקה, האם הסופרת מאיה ערד עוד אוהבת ישראלים?
הקרב על גבעת באנקר היה מהמוקדמים במלחמה, ומהמדממים במלחמה. לבריטים היו בערך אלף נפגעים, והכל כדי לכבוש גבעה לא חשובה במיוחד. הישג קטן, מחיר גדול. אולי כדאי שבנסיעה הבאה לאמריקה, כנראה בסתיו, גם בנימין נתניהו יטוס דרך בוסטון, כמו הנשיא הרצוג השבוע. זה יאפשר לו לרדת לביקור קצר בצ׳רלסטאון. יש אובליסק גבוה, ומוזיאון קטן. הכניסה ללא תשלום. קרב אחד – לקח אחד. יש ניצחונות שמשמעותם הפסד.
כמה מהגנרלים הבריטים הבינו מייד. הם הבינו מייד אחרי הקרב על גבעת באנקר, שהמחיר של ניצחון יהיה גבוה מדי. אבל המלך התעקש, והמלחמה נמשכה. במקרים רבים מדינות ואימפריות מתרסקות לא באירוע אחד, לא ברעש גדול, אלא בצעדים קטנים. עוד ניצחון, עוד ניצחון, עד שמתברר המחיר, כשכבר מאוחר מדי.
כמובן, ממשלת ישראל אינה האימפריה הבריטית המושלת בקולוניות אמריקאיות. המשל רחוק מהנמשל. אבל הלקח המוכר גם בשם ״ניצחון פירוס״, שעתיקותו כעתיקותה של האימפריה הרומית, עודו בתוקף. עוד ניצחון כזה ואבדנו. משבוע לשבוע ישראל מידרדרת במדרון הניצחונות. משבוע לשבוע מעמיקות הצלקות שיהיה קושי לרפא. גלגלו את הסרט קדימה, אחרי ההצבעות על עילת הסבירות שצפויות השבוע, ותוכלו למצוא אחד משלושה סופים: הממשלה מנצחת, מעבירה עוד ועוד חוקים כרצונה, וישראל מסתגלת. מתברר שהשד לא נורא. או שהממשלה מנצחת, ואז עוצרת, והשגרה חוזרת. או שהממשלה מנצחת, קצת או הרבה, לא בטוח שזה חשוב, והצלקות נשארות.
מהן צלקות? קחו קבוצה לא גדולה של יהודים בישראל: מהמרכז שמאלה (לא כולל את ה״מרכז״). אם מחברים את כלל הישראלים המגדירים את עצמם תומכי ״מרכז שמאל״ ו״שמאל״ מגיעים לכחמישית מהציבור בסך הכל. חמישית חשובה, לעיתים משפיעה, אבל חמישית. מה מאפיין את החמישית הזאת? חילוניות, השכלה גבוהה יחסית לקבוצות אחרות, הכנסה גבוהה יחסית לקבוצות אחרות, ידיעת שפות זרות, שיעור לא מבוטל של בעלי דרכונים זרים, וגם של מי שנמצאים בהליכים להשגת דרכונים זרים. מה עוד מאפיין את הקבוצה הזאת? חרדה גדולה לעתיד המדינה ולעתידה שלה. לעתיד היכולת של השמאל-מרכז-שמאל להתקיים בבטחה, בשלווה, בתחושת נינוחות ביתית, במדינת ישראל. יותר ממחציתם סבורים שיש בישראל מידה רבה של כפייה דתית. אולי הם טועים, אבל כך הם מרגישים. כמחציתם מרגישים לא נוח כאן. פשוט לא נוח. כולם כועסים על הממשלה, רבים מהם כועסים גם על בוחרי הממשלה.
המשבר שעובר על ישראל כעת, כך הם סבורים, הוא החמור ביותר בתולדותיה (כמחציתם) או אחד מהחמורים ביותר בתולדותיה (עוד כמחצית). שוב, אפשר להסכים איתם ואפשר גם לא, אבל כדאי להבין מה תחושה כזאת מייצרת: אווירה של חירום, אווירה של על כל הקופה, אווירה של אין מה להפסיד, אווירה של מחויבות, אווירה של התגייסות. חלק מתומכי הממשלה מביטים במחאה בהשתאות ולא מבינים את גודל הדרמה. הם לא מבינים למה צריך לנקוט באמצעים קיצוניים, ברטוריקה קיצונית, למה להיכנס לכזאת חרדה. מכיוון שאינם מזהים את עוצמת החרדה, קשה להם להכיל אותה. מכיוון שאינם מבינים שהצד שמולם מרגיש שישראל מעולם לא הייתה במצב חירום מאיים יותר, קשה להם לקבל אותה.
אבל זה המצב. מי שמגינים על גבעת באנקר אולי עומדים להפסיד במערכה (כי הממשלה תצמצם את עילת הסבירות), אבל עד אז רוצים להתבצר בכל הכוח, ולהקיז את דמו של היריב, כמובן, במובן מטאפורי בלבד. לא דם ממש.
הקרב הזה יותיר שריטות, צלקות. מה משמעותן של הצלקות? יש להן משמעות מעשית מאוד שתיבחן בקרוב מאוד. הנה דוגמה לדילמה שבעוד כמה שבועות יתלבטו בה מאות רבות של ישראלים: האם לחזור לשירות מילואים? וזו לא דילמה שקל לפתור. נאמר שאתם אשת מילואים של יחידה טכנולוגית. נאמר שהשבוע הודעתם על השעיית הפעילות שלכם. נאמר שבשבוע הבא הכנסת מעבירה את חוק הסבירות. מה הלאה? השלמה וחזרה לשגרה, כי מישהו צריך לשמור על ישראל מפני אויביה, או התעקשות, כי ההשעיה בתוקף עד שיבוטל החוק. ממשלת נתניהו מהמרת שפגרת הקיץ תחזיר את רוב הסוררים ליחידותיהם, תרגיע את המפגינים, תנתב את ישראל לשגרה, בתחילה חמוצה, אחר כך משתפרת. זה הימור גדול. יכול להיות שמילואימניקים יתרגלו לא לבוא. יכול להיות שפוסט דוקטורנטים יתרגלו לחיים בחו״ל. יכול להיות שהשקעות יופנו לערוצים אחרים. ניצחונה של הממשלה בצמצום הסבירות יהיה כניצחונם של הבריטים בגבעת באנקר. אירוע קצר של קיץ, שסופו גורלי.
