אפשר לכבד את החלטתם של יועז הנדל וצביקה האוזר לחתוך וללכת. זו החלטה שמעידה עליהם: יש פוליטיקאים שמוכנים להתבזות, להיגרר בבוץ כדי להישאר בזירה, להילחם בציפורניים. השניים האלה, לטובה ולרעה, הם לא מתאבקים בבוץ. לא מתלכלכים, לא מתפלשים. אפשר לתהות האם ועד כמה אפשר להיות פוליטיקאים אפקטיביים בישראל של ימינו ולהישאר נקיים, אבל אפשר גם לשמוח על כך שעוד נותרו כמה שחושבים שאפשר. בעצם – נותרו עד אתמול. היום כבר נותרו קצת פחות.
חרדים ולא חרדים: בואו לפצח את אתגר היחסים
מה יקרה לנו בשנת תשפ״ג? נראה אתכם חוזים
הזירה הפוליטית לא רעדה לנוכח הפרישה. היא הייתה צפויה, כמעט מתבקשת. גם בכוח מתוגבר של הנדל-האוזר-שקד לסחורה לא היו כמעט קונים. אחוז החסימה הלך והתרחק. לאחר הפיצול הסיכוי נראה קטן עוד יותר. שקד מנסה להמר עליו, עוד כמה ימים, אולי שבועות, עד שתראה אם נותר שביב של תקווה. לשקד כנראה יש עור עבה יותר, כי סיכויים טובים יותר לא בטוח שיש לה.
הזירה לא רעדה, אבל שווה בכל זאת להתעכב לדקה על הפרישה של שני אלה. היא מצטרפת לשורה של פרישות, מרצון ומאונס, של מי שישבו בממשלת הריפוי. לכל אחת ואחד מהם סיפור נפרד, כל אחת ואחד מהם נפרדו מהמערכת מסיבה קצת אחרת, אבל התמונה המצטברת עגמומית: שר הבריאות, ניצן הורוביץ – הולך. שרת הסביבה תמר זנדברג – הולכת. שר התפוצות נחמן שי – הולך. השר לביטחון פנים עומר בר לב – הולך. שר התקשורת הנדל – הולך. ראש הממשלה בנט – הולך. שרת הפנים שקד – כנראה הולכת. שלא לדבר על חברי כנסת, כמו האוזר, אבידר, אורבך ואחרים. כאמור, כל אחד עם סיפור אחר. כאמור, לתמונה הכוללת יש חשיבות.
מה החשיבות? עם הפנים לעתיד, התמונה הזאת היא תזכורת כואבת למה שאולי לא כדאי לעשות. ממשלת הריפוי נגמרת בריסוק. היא הוקמה בקומבינה, וחיסלה קריירות מבטיחות של פוליטיקאים בכירים. משמע – הקומבינה מסוכנת. אולי מסוכנת למדינה, על זה אפשר להתווכח. בוודאי מסוכנת לפוליטיקאים שמעורבים בה – לזה יש הוכחות חותכות.
וזה חשוב, כמי כמו שהמציאות משתקפת בסקרים, גם השבוע, לא תהיה ממשלה בלי קומבינה. לא תהיה ממשלה בלי תרגיל יצירתי שיחבר מפלגות שלא אמורות להתחבר, או יזיז עריקים ממחנה אחד למחנה שני. גוש נתניהו עומד על 59 מנדטים בממוצע הסקרים המשוקלל של המדד. עד היום, מעולם – מעולם! – לא נגע בקו ה-61. הוא התקרב אליו, ואז נסוג ממנו. הוא עבר אותו פה ושם בסקר בודד, מה שנקרא בלשון המקצועית ״אאוטלייר״. הממוצע מנטרל סטיות כאלה, ומציג תמונה מאוזנת של כל המידע המצטבר. זה כמובן לא אומר שהמידע נכון. יכול להיות שיתברר בדיעבד שדווקא הסקרים המוזרים דייקו, והשגרתיים טעו. יכול להיות שיתברר שכולם טעו, למטה, למעלה, הצידה, מי יודע. אבל בינתיים, זו המציאות המצטיירת: אין לגוש נתניהו 61, והנתון הזה קבוע, לא משתנה, לא זז.
גם לאף אחד אחר אין 61. לא באופן טבעי. לא בלי קומבינה. מה זה קומבינה? נגיד, זאת שגנץ והחברים במפלגה שלו חולמים עליה. ממשלה בראשותו עם החרדים ועם עוד כל מיני מפלגות שלא ברור מי הן. אולי הליכוד? יש הסבורים שראשי הליכוד ידיחו את נתניהו וילכו לאחדות עם גנץ. אבל במקרה כזה, למה שיתנו לגנץ לעמוד בראשה? למה לא יריב לוין או ניר ברקת? למה לא ממשלה בראשות הליכוד עם מפלגות אחרות במקום ממשלה שמקים גנץ.
ובכל מקרה, התסריט של הדחת נתניהו הוא סוג של משאלת לב. אולי יקרה, סביר יותר שלא יקרה. ואם לא יקרה (ואולי גם אם יקרה), המשמעות היא ניסיון להקים ממשלת קומבינה. ממשלה של שותפות לא טבעיות. תאמרו: זה כבר קרה פעם אחת, למה שלא יקרה שוב? התשובה היא: הורוביץ, הנדל, שקד, בנט, בר לב. התשובה היא: כי פוליטיקאים זהירים מבינים שהקומבינה מסוכנת לבריאות שלהם. אולי תאפשר להם להיות קצת בשלטון, אבל בהחלט ייתכן שתהרוג אותם. כמובן – רק פוליטית. יש חיים אחרי הפוליטיקה. או כל לפחות נהוג לומר.
זו הסיבה להתעכב לדקה על הפרישה של הנדל והאוזר. היא לא משנה את הזירה הפוליטית, היא לא משפיעה על מה שיקרה בבחירות הקרובות. אבל ייתכן שהיא משפיעה על מה שיקרה אחריהן. ייתכן שהיא משפיעה על הסיכוי שעוד פוליטיקאים ייקחו סיכון כדי להקים ממשלה לא צפויה. ייתכן שהיא מקרבת את האפשרות, שגם כך אינה מבוטלת, שישראל הולכת לבחירות החמישיות עם מבט לשישיות. אגב, נכון לעכשיו יש רוב די ברור של גולשים שחוזים בחירות שישיות כבר בשנת תשפ״ג הבאה עלינו לטובה (בואו גם אתם לחזות את אירועי שנת תשפ״ג).
