שואה הייתה אחת, ייחודית, אך ימי זיכרון לה שלושה. ראשון בחורף – אוניברסלי. יום השואה הבינלאומי הוא יום שמסריו מוסריים־כלליים; שני – בהמשך החורף. זה עשרה בטבת. יום הקדיש הכללי. יום זיכרון שמתכתב עם המסורת של עם ישראל, מפנה מבט לשמיים, ושוזר את זיכרון השואה באסונות אחרים, מחורבן הבית ועד חורבן יהדות אירופה; שלישי – יום השואה של כ”ז בניסן. יום שואה לאומי, ממלכתי, המחבר בין שואה לתקומה וקובע כי החולייה החשובה בשלשלת היהודית היא החולייה הציונית־ישראלית. שלושה ימי שואה לשלושה סוגים של לקחים לשלושה ויותר שבטים.
בואו לעיין: היום השמיני – ספר חדש של מיכה גודמן
בואו להאזין: שום דבר לא דומה למה שכתב בטהובן
ממשלת ישראל קבעה השבוע יום זיכרון לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה. זה רק צעד ראשון, ולא בהכרח החשוב ביותר, במסע ארוך מהאירוע לזיכרון. הנצחה היא תהליך מורכב, שלממשלה יש בו תפקיד, אך אין לה בו בלעדיות. למעשה, פעם אחר פעם מוכח שמי שקובע את דרכי ההנצחה הוא הציבור. הממשלה, ברצון או באי רצון, נגררת אחריו. לפעמים היא קובעת יום זיכרון ורוב הציבור מתעלם – ראו: יום הזיכרון לרצח השר רחבעם זאבי. לפעמים אינה קובעת יום זיכרון, והציבור עושה את שלו. ראו: יום כיפור כיום זיכרון למלחמת יום כיפור.
הנה, זו השוואה חשובה, כי כמו מלחמת יום כיפור על זוועותיה, גם טבח 7 באוקטובר אירע בחג. הממשלה לא יכולה לקבוע יום זיכרון בחג, אך אין זה אומר שהציבור לא יחליט לזכור דווקא בחג. יום כיפור הישראלי, מאז 1974, בשנה של אחרי המלחמה, שינה את צביונו. הביטו בעיתוני החג. צאו לבתי העלמין בערב החג. האזינו למוסיקה המתנגנת ברדיו לקראת החג. כן – הוא נותר גם יום כיפור של חשבון הנפש, של הסליחה והתפילה והצום. אבל משהו ממנו ניטל לטובת זכרון המלחמה. הסליחה, גם עליה. הצום, גם על מתיה. התפילה, גם על עתיד המדינה לאחריה.
הממשלה קבעה את יום הזיכרון לטבח ולמלחמה בכ״ד בתשרי. זו החלטה מובנת משני טעמים: היא רצתה לאחר אותו כך שיהיה אחרי סופו של שבוע סוכות ושמחת תורה, וכאשר הילדים כבר בבתי הספר, היכן שטקסי זיכרון מעצבים את עולמם. היא רצתה לקבוע אותו בתאריך עברי, כי כך פועלת מדינות ישראל. יום העצמאות בא ב-ה׳ באייר, ולא ב-14 במאי. אלא ששוב, לא בכל עניין הממשלה קובעת. יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין נקבע ל-י״ב בחשוון. אבל הציבור שזוכר – והזיכרון נשחק עם השנים – מעדיף את 4 בנובמבר. לפני כמה שנים, במסגרת המיזם שסופו ספר – יהדות ישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית – שאלנו יהודים בישראל על מנהגיהם ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמחצית מהם (48%) אמרו לנו שהם מרגישים עצובים. כמעט אחד מכל עשרה אמר (9%) שהוא הולך לאירוע זיכרון קהילתי, כמעט אחד מכל עשרה אמר (8%) שהוא מדליק נר לזכר רבין. אבל לא שאלנו האם הם עושים את כל אלה ביום השנה הממלכתי, או ב-4 בנובמבר, שנשמר כיום השנה של לא מעט ארגונים המציינים את הרצח ביום שנצרב בזיכרון.
גם 7 באוקטובר נצרב בתודעה, בעוד שלכ״ד בתשרי – יום השנה שקבעה הממשלה – אין שום משמעות. זו דחייה, על דחייה, על דחייה. החג לא מתאים, ואחרי החג בא איסרו חג, ואחרי איסרו חג בא כ״ד. ולפעמים הוא ייצא בשבת, כמו בשנה הבאה, אז יהיה צורך לדחות לכ״ה. ואין ספק שזה היום שבו מערכת החינוך הממלכתית תציין את יום הזיכרון הממלכתי. ואין ספק שיהיו ישראלים רבים אחרים, שההחלטה הממשלתית לא תתיישב עם הזיכרון שלהם ועם הצורך שלהם לציין במועד שהם זוכרים – שיכול להיות אחד משניים לפחות: 7 באוקטובר, מתי שלא ייצא בלוח השנה, או שמחת תורה, שיהיה יום קצת פחות שמח.
ההחלטה להצמיד את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, כלומר, לקבוע אותו ל-ד׳ באייר, נקבעה בוועדה, שהחלה בדיוניה רק ב-1951, לאחר שמלחמת העצמאות הסתיימה, ולאור תלונות של הורים שכולים על כך שטקסי הזיכרון ליקיריהם אינם מסודרים כיאות. הוועדה שקלה ארבעה מועדים אפשריים ליום הזיכרון. את ל״ג בעומר, המציין יום של גבורה יהודית. את י״א באדר, יום הקרב על תל חי, שיש לו נוכחות חשובה באתוס הציוני; את יום כ׳ בתמוז, שנקבע במקור כ״יום המדינה״, אך פינה את מקומו ליום העצמאות של ה׳ באייר. וגם את ד׳ באייר, היום שלפני יום העצמאות. מדוע נבחר זה ולא האחרים? בעיקר משום שהעם כבר הכריע. הוועדה ישבה כאשר המנהג לפקוד את בתי העלמין בערב יום העצמאות כבר נעשה רווח. הוועדה החליטה לאמץ אותו. היה בזה הגיון. זה הבטיח את יום הזיכרון מפני חוסר הוודאות.
יום הזיכרון של 7 באוקטובר יהיה יום של חוסר ודאות, לפחות עד שיתקבע מנהג – אם יתקבע מנהג. יהיו שילכו בעקבות הממשלה, יהיו שילכו בעקבות זיכרונם. כמובן, להכרעות האישיות, המשפחתיות, הקהילתיות, יהיה גם אופי מגזרי. דתיים לא יציינו זיכרון בעיצומו של החג. חילונים אולי כן. דתיים ירקדו עם ספרי התורה בשמחת תורה. חילונים – או חלקם – ירגישו שזה לא היום המתאים לשמחה. כך או כך, באוקטובר הקרוב הזיכרון יצוין פעמיים: גם ב-7 באוקטובר, שחל מוקדם, מייד לאחר צום גדליה (שיש המציינים דווקא בו את זיכרון רצח רבין), גם בכ״ד בתשרי, הזמן שקבעה הממשלה לדורות. בשנה שאחרי (2025) כבר יהיה אתגר מורכב יותר: 7 באוקטובר יחול בחג הסוכות עצמו. ובשנה שאחרי תחרות משונה: כ״ד בתשרי יהיה יומיים לפני 7 באוקטובר. ובשנה שאחרי: קצת אחרי ראש השנה, שבועיים לפני יום הזיכרון המדינתי.
תשאלו: מה יש לעסוק עכשיו ביום הזיכרון של שנת 2027? ובכן – זאת המשמעות של ניסיון לקבוע יום זיכרון לדורות. הממשלה אמנם החליטה כיצד היא רוצה שיהיה, אבל את מה שיהיה בפועל יקבעו הדורות.
