הנה שאלה פשוטה, שמשמעותה מצמררת: כבר קניתם נר זיכרון? פתחו את הארון ובדקו, הושיטו יד למדף בביקור הקרוב במרכול ואספו. אם יהיה לכולנו מזל, תשתמשו בו רק בחגים, או בימי זיכרון רשמיים. אבל מיום ליום מסתמן שלא בטוח שיהיה מזל. מיום ליום מסתמן שישראל צועדת, בעיניים פקוחות אך ללא סימנים של כוונה לנסיגה, בנתיב המוביל למעשה חריף של אלימות.
מי מאחד ומי מפלג את ישראל? בואו לדרג את המנהיגים
כמה לדעתכם המשבר חמור? מוזמנות ומוזמנים להשיב
אלימות פוליטית היא לעיתים קרובות מאוד תחזית שמגשימה את עצמה. רצח אמיל גרינצוויג בהפגנת שלום עכשיו, 1983, היה תוצר של ימים מתוחים, של אווירה קשה. רצח יצחק רבין, 1995, היה גם הוא תוצר של ימים מתוחים, מסוג אחר. בדיעבד, שניהם לא צריכים היו להפתיע. בדיעבד, רק תמימותה של ישראל הצעירה יותר עשתה אותם לאירועים מפתיעים. כנראה שבאמת חשבנו שאנחנו אחרים, אבל אנחנו לא אחרים. אנחנו כמו כולם. כשהמתח עולה, הפוטנציאל לאלימות עולה. וכרגע, המתח בשיא.
כמה בשיא? תלוי את מי תשאלו. גורמים ממלכתיים התעניינו לאחרונה אצל בכירים בשב״כ האם הם פוקחים עין על פעילי מחאה קיצונים ועל גורמים שעלולים לרצות לפגוע במחאה. בעצם, יותר משהתעניינו אצלם, רצו להזכיר להם שיש הכרח לעשות זאת. הם מודאגים, וגם במערכת שמופקדת על בלימת גורמים קיצונים יש מי שמודאגים, ואפילו מאוד מודאגים. כמו המשטרה, שלא יכולה להקצות כוחות לארבעים או חמישים או שישים מוקדים של חסימת כבישים, גם לגופים אחרים יש מגבלת כוח אדם ואמצעים. קשה לאתר מראש כל מפגין עצבני או נהג עצבני, קשה לזהות מראש כל מוקד אקראי שמועד להתלקחות אלימה.
אחת מהבעיות העיקריות שהביאו את ישראל לרגע הזה נוגעת לפער בין שני מחנות בהערכת חומרתו של המשבר באופן כללי. יותר ממחצית תומכי האופוזיציה אומרים היום שהמשבר העובר על ישראל היום הוא ״החמור בתולדות המדינה״, ועליהם נוספים עוד כמעט ארבעים אחוז שמעדיפים לכנות אותו ״אחד מהחמורים בתולדות המדינה״. תומכי הקואליציה לא רואים כך את המציאות. הם כמובן רואים משבר, אבל רק מיעוט קטן מהם (12% על פי נתונים שאספנו השבוע, אבל צריך לומר שהם לא סופיים), סבורים שהוא הכי חמור בתולדות המדינה. זה לא שבימין מקלים ראש במצב. קבוצה גדולה מסכימה שמדובר במשבר חמור. אבל גם מתעקשת ש״היו חמורים ממנו״.
קשה להשוות חומרה של משברים. אבל ברור שמשבר מלחמת לבנון הראשונה היה חמור מאוד, ותוצאתו רצח פוליטי, וברור שמשבר ימי אוסלו היה חמור מאוד, ותוצאתו רצח פוליטי. כמובן, זה לא אומר שכל משבר חמור מוביל בהכרח גם לרצח פוליטי. צריך לקוות שלא. אלא שסימני האזהרה לא מאפשרים לקוות. הם מחייבים להיזהר. כאשר באופוזיציה אומרים שזה המשבר ״הכי חמור״ מתכוונים לומר: אין ברירה אלא לפעול כפי שראוי לפעול במשבר חמור. נעצור את הממשלה, יהיה מה שיהיה. כאשר בקואליציה אומרים שכבר היו משברים חמורים יותר, מתכוונים לומר: מה הם משתגעים שם באופוזיציה, זה לא סוף העולם. נמשיך בדרכנו, ושום דבר לא יהיה.
מכאן נובעת אי הבנה שמייצרת תסכול, ייאוש, חרון. מי שמתנגדים לממשלה ולמהלכים לשינוי מבנה המערכת המשפטית, מתקשים להבין למה הם צועקים, בוכים, מפגינים, חוסמים, נגררים על הכביש – והממשלה לא מקשיבה. תומכי הממשלה ומהלכים לשינוי מבנה המערכת המשפטית, מתקשים להבין למה היריבים שלהם צועקים, בוכים, מפגינים, חוסמים, נגררים על הכביש – ומתעקשים לבלום החלטה שיש לה רוב ברור בכנסת, ונובעת מהכרעת העם בבחירות.
זה מה שמרווה את האוויר הישראלי הלח של הקיץ הזה באדי דלק שרק מחכים למצית. שני הצדדים מרגישים שהמסר לא עובר. אלה מרגישים שהממשלה מוכנה לדרוס את ערכי הליבה של חצי מהעם. אלה מרגישים שהמפגינים מוכנים לדרוס את ההכרעה הדמוקרטית של חצי מהעם. מיום ליום הטונים עולים: אולי אם נגיד את זה יותר חזק, יותר חריף, יותר בוטה – מישהו סופסוף יקשיב. אולי אם נעלה את רמת האיום, נזהיר מדם שיישפך, נודיע שלא נוותר – מישהו בצד השני יבין. אבל אף אחד לא מבין. מה שעלול בהחלט להוביל למסקנה שרק רעש גדול, רעש של יללות צופרים, רעש של כאב גדול, רעש של התנגשות, רעש של המון מסתער – רק רעש כזה יפתח את אוזניו של הצד השני.
איך זה יקרה? האפשרויות רבות מאוד, מה שרק מחדד את נוכחותה של הסכנה. זה יכול להיות נהג שאיבד סבלנות בפקק האינסופי ודוהר קדימה (כבר ראינו דברים קרובים לזה). זה יכול להיות שוטר מתוח עד הקצה, שמתקשה לשלוט בעצביו (גם מזה ראינו). זה יכול להיות מפגין שתסכולו משבש את שיקול דעתו מול איש ציבור, או נציג שלטון. זה יכול להיות פעיל מתבודד, מימין או משמאל, ששיח ההסתה חלחל עמוק לתודעתו. זה יכול להיות קרוב, או קצת יותר רחוק. זה יכול להיות היום. בהפגנה הבאה, בשיבוש הבא, בהתנגשות הבאה. ולא יהיה בזה שום דבר מפתיע. שום דבר שלא ידענו מראש. לא בזה – ולא בתגובה לזה. לא יהיה בזה שום דבר שאפשר יהיה לפטור בקלישאת העשבים השוטים. אלה לא העשבים – זה היער עצמו. זו החברה הישראלית שעצביה נמתחו לקצה.
כשתתפרץ אלימות חריפה, הימין יאשים את השמאל בשבירת כללי המשחק והשמאל יאשים את הימין באטימות ודורסנות. אבל שאלת האשמה האולטימטיבית – מי באמת שבר את הכלים – תלויה במידה רבה במזל: מאיזה צד יבוא האקט האלים שישאיר צלקת. מהשאלה האם הפגיעה החמורה, אולי קטלנית, תבוא מהמחנה הזה או מהמחנה השני. וראוי שאף אחד לא ישלה את עצמו: לא מי שבצד הזה ולא מי שבצד השני. ראוי שאף אחד לא ישלה את עצמו שזה יכול לבוא רק מהצד השני. הפוטנציאל לאלימות מקנן בשני הצדדים. פוטנציאל שמקורו תסכול, ייאוש, חרון.
קניתם נר זיכרון? שמרו אותו במקום קרוב, לשימוש במקרה הצורך. על המדרכה שלידה התפרצה אלימות, על אדן החלון, בכיכר המרכזית של העיר, ליד מעגל הגיטרות הנוגה, או מעגל השיח המהורהר, או אירוע התפילה ההמוני, או עצרת ההזדהות ההמומה. שימרו אותו כדי שיבער כאשר ניכנס לריטואל המוכר של הכאה על חטא – כל אחד על חטאו של השני. שימרו אותו כדי שיאיר כאשר מצעד של פוליטיקאים, משפטנים, רבנים, אנשי רוח, זמרים, ידוענים יסביר את מה שלא נדרש לו הסבר.
הם יאמרו בהבעתם הקודרת: הכתובת הייתה על הקיר. ואף אחד לא יתווכח, כי הכתובת על הקיר.
הם ישאלו בהבעתם הקודרת: איך הדרדרנו לזה? והתשובה הכנה תהיה: די בקלות.
