בדמיון העממי, מלחמות הם עניין פשוט. לא לנלחמים בהן כמובן, רק לצופים מהצד. יש טובים ויש רעים, לפעמים יש רעים ורעים. אבל אף פעם לא טובים וטובים. אם מדובר בטובים וטובים, לא תהיה מלחמה. בדמיון העממי, מלחמות בימינו הן עניין פשוט. יש טובים ויש רעים – ויש את אמריקה, שתתמוך בטובים, עד שינצחו. אמריקה לא תומכת ברעים. גם לא במפסידים. אמריקה חזקה מכדי שמי שהיא תומכת בהם יפסידו. בדמיון העממי, נשיא ארה״ב הוא האיש ״הכי חזק בעולם״. הנשיא מדבר, והעולם מקשיב, אפילו כשהוא קצת מבולבל, וקצת נתקע, ולא לגמרי משכנע ברהיטותו, כמו שקרה הערב. הנשיא מדבר, והעולם משתנה. כך בדמיון העממי. כך, לפעמים, גם במציאות. אבל לא בטוח שהערב.
מחירי הדיור מטרידים אתכם? בואו להשיב על כמה שאלות
כמה שעות אתם ישנים בממוצע בלילה? בואו לשתף אותנו
הדמיון העממי לא חל על רוסיה, ולא על אוקראינה, ולא על המלחמה שמתנהלת במעין חצי כוח כבר כמה שבועות. מי שחיכה לתצוגה מסוג המבצע ״הלם ומורא״, שהיכה בכוחות צבא עיראק במלחמת המפרץ של 2003 התאכזב. המלחמה התחילה למעשה כבר מזמן, אבל הטלוויזיות לא שידרו תצלומי של טורי טנקים מתגלגלים לקייב. עדיין לא. ולדימיר פוטין עובד אחרת. הוא עובד לאט, בסבלנות, מתקדם חצי צעד כל יום. יש לו מטרה ברורה מול העיניים, והוא מנסה להשיג אותה במינימום הפעלת כוח, מינימום נפגעים לכוחותיו, מקסימום לחץ פסיכולוגי.
את התגובה לקח בחשבון מראש. את הסנקציות קיבל מראש. השאלה אף פעם לא הייתה האם יוטלו סנקציות אלא כמה סנקציות יוטלו, וחשוב מזה, לכמה זמן יוטלו. על השאלה הראשונה ביידן נתן תשובה, לפחות חלקית. הסנקציות שהוטלו חריפות, מיידיות. ברוסיה ירגישו אותן היטב. הבעייה היא, כמובן, שעל השאלה השנייה, שאלת משך הזמן שהסנקציות יחזיקו, עוד מוקדם מדי להשיב. לכן מוקדם מדי להכריז על מנצח. פוטין עוד לא הוכיח שההימור השתלם, נשיא ארה״ב ג׳ו ביידן עוד לא הוכיח יכולת עמידה. בינתיים, שניהם מעלים כל יום את סכום ההימור, ומטילים קלפים על השולחן. המשחק יימשך עוד זמן רב. אולי שבועות, אולי חודשים, אולי שנים עד שנוכל לחשב מי באמת ניצח. הסנקציות שביידן הודיע עליהן יהיו בסך הכל עוד קלף מיקוח. עוד משהו שאפשר לסחור בו בתמורה לויתור רוסי כזה או אחר.
ביידן יוצא לקרב נגד פוטין כשידיו כבולות בכמה אזיקים. אזיק ראשון – התלות הגדולה של המערב באספקת האנרגיה הרוסית. הגרמנים אמנם השעו השבוע את פרויקט צינור הגז החשוב להם. קל להשעות כשהאביב מתקרב, אבל חכו לסתיו הבא, ונראה אם ההשעיה עוד תהיה בתוקף. גם לגרמנים קר בחורף, גם הם רוצים חימום, גם אצלם אין התלהבות גדולה מזינוק במחירי האנרגיה, שיוביל לייקור של כלל המוצרים. ברוסיה הם חושדים, אבל לאוקראינה אין להם הרבה סנטימנטים. אם זה החימום שלהם או העצמאות של אוקראינה, לא בטוח שיבחרו בצד הצודק, יכול בהחלט להיות שיבחרו בחזק.
האזיק השני על ידיו של ביידן הוא הציבור האמריקאי. ציבור שחלקו רוצה בכישלונו של ביידן לא פחות משהוא רוצה בכישלונו של פוטין, ואולי יותר. ההופעה המעט-מגומגמת של ביידן, שמעולם לא הצטיין בכריזמה, ולא שינה ממנהגו זה גם למול האתגר שמציב לו פוטין, מן הסתם לא תשנה את העובדה הזאת. מכון הסקרים גאלופ פרסם השבוע את הנתונים על האמון האמריקאי במדיניות החוץ של הנשיא. אם לנקוט בלשון המעטה, הם אינם מזהירים. ביידן עומד מול פוטין כאשר שיעור האמריקאים שיש להם אמון במדיניות החוץ עומד על 40%. שיעור האמריקאים שיש להם אמון במדיניותו של הנשיא מול רוסיה עומד על 36%. קצת יותר משליש. ל-55% אין אמון במדיניותו ביחס לרוסיה. זה ביטוי מתמשך למה שנתפס בעיניהם ככשלון בנסיגה מאפגניסטאן. לפני הנסיגה לביידן הייתה תמיכה של יותר מחמישים אחוז, אחריה צנחה התמיכה לכיוון הארבעים אחוז, ואפילו פחות מזה, ושם נשארה. ביידן כבר הודה, למעשה, שהסנקציות על רוסיה עלולות להעלות את מחירי הדלק באמריקה. זה מחיר השמירה על החירות, אמר. לא בטוח שהאמריקאים מוכנים לשלם אותו. לא בטוח שרבים מהם מוכנים לשלם עוד חצי דולר על מכל הדלק, כדי שקייב תישאר בידי האוקראינים. שיעור הרפובליקנים שתומכים במדיניות הנשיא מול רוסיה עומד כרגע על 11%. מחירים מאמירים של דלק ומוצרים נוספים, בתקופה שבה האינפלציה מרימה ראש, ומסכנת את עתיד המפלגה הדמוקרטית בקלפי, ישחקו את התמיכה בביידן גם בקרב קבוצות אחרות.
ביידן הוא מנהיג של פעם, אבל כך נראית אמריקה היום. פעם היה נהוג בה, שכאשר המדינה יוצאת לעימות בזירה הגלובלית אחוזי התמיכה בנשיא מזנקים. אך לא עוד. אולי כי אין ממש עימות, רק התכתשות של מילים ועיצומים. אולי כי עברו הימים שבהם האמריקאים העדיפו את הנשיא שלהם, ואפילו הוא ממפלגה יריבה, על פני עריץ לעומתי ממדינה אחרת.
