שרת החינוך יפעת שאשא ביטון החליטה שלא להעניק את פרס ישראל בתחום המתמטיקה וחקר מדעי המחשב לפרופסור עודד גולדרייך. זו החלטה שנויה במחלוקת, אבל גם החלטה להעניק לו את הפרס הייתה שנויה במחלוקת. כדאי לדייק את פרטי המחלוקת, כי הם לא מסובכים, אבל כל זאת נוטים להישכח בסערת הוויכוח.
אין מחלוקת על כך שהישגיו המקצועיים של גולדרייך מצדיקים את הפרס. לפחות לא מחלוקת שאני יודע עליה (יכול להיות שיש איזה פרופסור למתמטיקה שיטען גם טענה כזאת – אבל היא אינה ביסוד הוויכוח).
אין מחלוקת על כך שפרופ׳ גולדרייך חתם על עצומה שיש בה קריאה להחרמה של אוניברסיטת אריאל. אפשר לפרש את חתימתו בכמה דרכים, אבל חתימה הייתה, עצומה הייתה, ולא כל כך מזמן.
אין מחלוקת על כך שלגולדרייך מותר להביע איזו דעה שהוא רוצה, כולל את הדעה הלא מאוד פופולרית שצריך להחרים את אוניברסיטת אריאל, או כל מוסד ישראלי מעבר לקו הירוק (או בתוכו).
אם כך, על מה המחלוקת? על שני דברים:
האחד – על מה נותנים את פרס ישראל. האם על הישגים מקצועיים בלבד, או שיש לפרס גם משמעות שחורגת מעבר להצטיינות בתחום ספציפי.
השני – עד כמה ראוי ששרת החינוך (ולפניה, שר החינוך יואב גלנט) יתערבו בהחלטת הוועדה המחלקת את הפרס.
כמה שעות צריך ללמוד תנ״ך – וכמה אנגלית? בואו וסדרו מחדש את מערכת השעות של תלמידי ישראל
זהו. זאת המחלוקת. על מהות הפרס, ועל סמכויות השרה. בעצם, מי שמקבלים את החלטתה של שאשא ביטון, רומזים בזה שהם סבורים שהפרס איננו רק על הישגים מקצועיים, ושלשרה יש זכות להתערב במקרים שבהם הפרס מחולק למי שאינו ראוי לו. מי שאינם מקבלים את החלטתה של שאשא ביטון, רומזים בזה שהפרס הוא על הישגים מקצועיים בלבד, ושלשרה אין זכות להתערב בו.
עכשיו מבחן. זה מבחן חשוב למי שרוצה לוודא שכל המתווכחים והמתווכחות אומרים את האמת על המניעים שלהם, ולא הופכים את המקרה של גולדרייך לעוד עימות עבש על ״שטחים״ ו״כיבוש״, שאינם הנושא של הפרשה הזאת. נניח ששנה הבאה תשב הוועדה ותחליט להעניק את פרס ישראל לכימאית מהוללת, שנכנה ״פרופ׳ אולדרייך״. ונניח שאותה פרופ׳ אולדרייך היא אכן אשה משכמה ומעלה בחקר הכימיה, וגם, במקביל, חתמה על עצומה הקוראת לטרנספר של ערביי המשולש. האם כל מי שתומכים בפרס לגולדרייך יתמכו גם בפרס לאולדרייך? או שמא ידרשו משרת החינוך שאשה ביטון לבטל את החלטת הוועדה, כי לא ייתכן שאשה התומכת בטרנספר תקבל את ״פרס ישראל״.
יש כמה אפשרויות:
אחת – הם יתמכו במתן הפרס, כי הם באמת טהרנים שגורסים שהפרס הוא על הישגים בלבד, ושלשרה אין זכות להתערב.
שנייה – הם יתנגדו למתן הפרס בטענה שאם לגולדרייך לא מגיע, גם לאולדרייך לא מגיע. אלא שזו איננה טענה עקרונית. זו דרישה לשיוויון. אז בואו ניתן שיוויון: נניח ששאשא ביטון תחליט בשנה הבאה שהיא השתכנעה בצדקת טיעוני הטהרנים, ותתן את הפרס גם לגולדרייך וגם לאולדרייך, האם במקרה כזה יסירו המתנגדים את התנגדותם?
שלישית – הם יתנגדו למתן הפרס לאולדרייך בטענה שטרנספר של ערבים יותר חמור מהחרמה של אוניברסיטה. זו טענה שאולי נכונה, אבל במידה מסויימת שומטת את הקרקע מתחת להתנגדות שלהם, כי היא מלמדת שגם עיניהם הפרס 1. איננו רק על הישגים, ו-2. שלשרה יש זכות להתערב. במקרה כזה, המחלוקת היא פשוט על מתי מתערבים ומתי לא, או היכן מציבים את גבול ההתערבות. זאת כבר מחלוקת פחות מעניינת, משום שברור שלשאשא ביטון יהיה את הרף שלה, וזה הרף הקובע, עד שיבוא שר אחר.
נסכם מחדש: שוב, שלוש אפשרויות.
או שהמבקרים פשוט צבועים, והמניע שלהם פוליטי (הם נגד התנחלויות ונגד אוניברסיטת אריאל, ולכן בעד גולדרייך).
או שהמבקרים סבורים שכל מקרה לגופו, והדיון צריך להיות על השאלה כמה ״קיצוני״ או ״חמור״ המקרה צריך להיות כדי שיהיה מקום להכניס שיקול שמעבר לשיקול המקצועי.
או שהמבקרים סבורים שהפרס צריך להיות מקצועי נטו, בלי נגיעה של פוליטיקאים, בכל מקרה.
מן הסתם, חלק הם כך, וחלק כך, וחלק כך.
ועוד מילה על הפרס עצמו: בלי קשר לשאלה אם הוא צריך להיות מקצועי נטו, ובלי קשר לשאלה האם, ובאילו נסיבות, ראוי שתהיה בו התערבות פוליטית – יש בכל זאת מקום לתהות עד כמה מעמדו של פרס ישראל נשחק ועוד יישחק בגלל מאבקים מהסוג שראינו השנה. באופן כללי, פרסים הם עניין מעורר מחלוקת, ומעורר קשיים. יש הרבה סופרים שלא מגישים את הספרים שלהם לוועדת פרס ספיר, משום שאינם מרגישים שאפשר לתת אמון בשיקולים שלה. יש לא מעט צופים שמגחכים כל שנה מחדש על החלטת הועדה שנותנת את פרס נובל לשלום, משום שקשה לראות קשר בין ההחלטות שלה ובין – ובכן – שלום. גם פרס ישראל עלול לאבד ממעמדו, אולי כבר איבד ממעמדו, אם תיווצר תחושה שהזכייה בו היא על התנהגות טובה ולא על הישגים ממשיים. גולדרייך רצה בפרס. הוא לא יקבל אותו, אבל רצה בו. הגולדרייך הבא אולי לא ירצה בו. הוא יאמר שאם גולדרייך הראשון לא קיבל, סימן שהפרס לא שווה הרבה, ואין לו עניין בו. לשרת החינוך יש משימה חשובה לוודא שישראל איננה מעניקה פרסים למי שפועלים נגדה. אבל יש לה גם משימה חשובה לוודא שפרס ישראל יישאר משמעותי. איזון מדויק של שני האינטרסים הללו הוא לא עניין פשוט.
