fbpx

תחזית הגולשים: מי תזכה בגביע?

מדינהאחוז
ארגנטינה 40%
ברזיל 25%
צרפת 14%
גרמניה 6%
אנגליה 5%



המצב הכלכלי



המצב החברתי


ערב בחירות, ושוב אנחנו מתווכחים על שטחים תמורת הסכם

ההסכם הצפוי של ישראל עם לבנון איננו הישג היסטורי, וגם לא הסכם כניעה. ישראל לא להטטה במשא ומתן, לא השיגה את העסקה הכי משתלמת, וגם לא פשטה את הרגל. זה הסכם בין שני צדדים שהחליטו שמיצו את היכולת שלהם להתמקח, שהחליטו שגם הזמן שלהם שווה משהו, שהחליטו לעצור בנקודה מסוימת. השאלה אם זו הנקודה הנכונה – נשאל על הנקודה הנכונה לישראל, כי היא זו שמעניינת אותנו – תלויה בסדרי עדיפויות. מה חשוב יותר, לשמור על שטח בים, או לסגור על הסכמה שתאפשר קידוח. מה חשוב יותר, לעשות שריר של התעקשות מול איום, ולהסתכן באלימות, או להתקדם הלאה, ולהבטיח שקט יחסי. מה מכריע יותר, הרווח הכלכלי הצפוי, או הוויתור לדורות על 800 קילומטר. פנים לכאן ולכאן. תפקידה של ממשלה לקבל החלטה גם בנסיבות כאלה.

מה האתגרים הכי חשובים של ישראל? בואו והצביעו

מה יקרה לנו בשנת תשפ״ג? נראה אתכם חוזים

כמובן, הממשלה איננה ממשלה רגילה. זו ממשלה ערב בחירות. מתנגדי הממשלה, שהם חובבי משילות ידועים, יאלצו להודות שגם ממשלה כזאת אמורה לקבל החלטות, כולל מכריעות. תומכי הממשלה, שמתעקשים שמותר להם, יאלצו להודות שהיו מגיבים קצת אחרת לו ממשלת נתניהו, ערב בחירות, הייתה מודיעה על סיפוח של 800 קילומטר במחלוקת. גם את זה צריך לומר: יושר אינטלקטואלי הוא מצרך נדיר בזירה הפוליטית, ויושר כזה ערב בחירות הוא מצרך שאזל מהשוק. צודקים המתנגדים להסכם: זה סוג של מחטף. צודקים התומכים בהסכם: הביקורת עליהם רחוקה מלהיות עניינית.

לאן הולכים מכאן? נפתח במובן מאליו: הודעתו של נתניהו שלא יכבד את ההסכם היא קשקוש. הוא לא יוכל שלא לכבד הסכם בינלאומי שנחתם בחסות אמריקאית. ייתכן שכל מטרת הודעתו היא לנסות לחבל בהסכם, לגרום ללבנונים להסס, לאלץ את הממשלה לקבל אישור מהכנסת (שספק אם יהיה לה רוב לקבל), לדחות את הקץ. אולי הוא עושה זאת משום שהוא באמת סבור שההסכם גרוע, ושלא צריך לחתום עליו. אולי הוא עושה זאת משום שאיננו רוצה לאפשר לממשלה לנכס לעצמה הישג ערב הבחירות. אולי הוא עושה זאת משום שהוויכוח על ״ויתור על שטחים״ נוח לו לקראת הצבעה. מי היה מאמין שגם ערב הבחירות האלה ישראל תתווכח את הוויכוח הישן על שטחים – רק לא השטחים שהתרגלנו.

ומדוע לפיד וגנץ רוצים לחתום על ההסכם. אין לנו גישה לצפונות ליבם. הם בוודאי רוצים בטובתה של מדינת ישראל, אך האם לא התגנב לשיקוליהם גם יסוד פוליטי? קשה מאוד לדעת, קשה מאוד להפריד. האם היו מתפשרים באותה מידה, באותו קצב, גם לו לא היו בחירות באופק? הבחירות הן שעון עצר שמכריח את כל הצדדים לעשות חשבון מהיר – עכשיו או אחרי, עם המנהיג ההוא או עם המנהיג הזה. מנחם בגין תקף את הכור בעיראק ערב בחירות. שמעון פרס מחה נמרצות; פרס עצמו התארח בועידת שארם א-שיח ערב בחירות. נתניהו מחה נמרצות; אהוד אולמרט יצא למבצע עופרת יצוקה ערב בחירות; אהוד ברק ניהל משא ומתן בטאבה ערב בחירות.

גם לפיד וגנץ, כמו כל קודמיהם שפעלו בנחרצות להשגת מטרות דווקא ערב בחירות, יודעים שאם לא עכשיו, אולי אף פעם, או אולי לא הם. וגם מנהיגי לבנון יודעים שאם לא עכשיו, אולי אף פעם, או אולי במשא ומתן עם מנהיג אחר, קשוח יותר, או רך יותר, מי יודע. במובן הזה, הבחירות הציבו למשא ומתן שעון עצר, אבל לא השעון היחיד, לצידו גם שעון השאיבה המתקרבת.

לישראל היו שתי אפשרויות פשרה, שהאופוזיציה הייתה מציירת ככניעה, ואפשרות אחת להתעקש, ולהסתכן. פשרה אחת: לחתום, כמו שהממשלה רוצה לעשות. פשרה שנייה: לדחות את השאיבה, כדי לא להסתכן בהתפרצות אלימה כל עוד אין הסכם. התעקשות: קידוח ללא הסכם, על כל מה שמשתמע ממנו. חיזבאללה היה מגיב, כי לא היה יכול אחרת. ישראל הייתה מגיבה לתגובה, כי לא הייתה יכולה אחרת. את המשך האירועים כבר קשה לחזות. אולי חילופי מהלומות קצרים וחזרה לשגרה (השאלה אם שגרת שאיבה או הפסקת שאיבה והתקדמות מואצת להסכם דומה), אולי מלחמה גדולה. כך או כך, ברור שבחירה בהתעקשות יותר מסוכנת – לפחות לטווח הקצר.

ומה על הטווח הארוך? הנה, זה שורש הוויכוח. האם ישראל נהגה בחוכמה כאשר החליטה לא להתעקש, לוותר על קצת שטח שלא נחוץ לה, ולבחור בהסדר שמכל בחינה עניינית מאפשר לה את מה שחשוב לה באמת, לקדוח, להפיק, להרוויח. או שאולי ישראל נהגה בטיפשות, בכך שלימדה את חיזבאללה כיצד להשתמש באיומים כדי לקדם את מטרותיו, וויתרה לו על אינטרסים חיוניים. בעניין אחד לא צריך להיות ספק: לאיומיו של נסראללה הייתה השפעה מכרעת על המשא ומתן. בגללם, ישראל נאלצה לבחור בין פשרה קצת כואבת לבין התעקשות, שיש לה פוטנציאל להיות לא פחות כואבת. האם זו ״כניעה לטרור״? כל פשרה במשא ומתן בין כל שתי מדינות מחייבת כניעה למשהו. ישראל נכנעה למצרים, והחזירה את חצי האי סיני, כדי למנוע מלחמה עתידית. כניעה לטרור? ברור. או שתחזירו את סיני, או שתהיה עוד מלחמה. היה שווה? כל אחד עם החשבון שלו. ישראל הרוויחה שקט בגבול מצרים, והפסידה שטח. תאמרו: היא הרוויחה לא רק שקט, היא הרוויחה גם שלום וידידות. נאמר: נכון, התמורה הייתה יותר גבוהה, וגם המחיר היה יותר גבוה. היא ויתרה על הרבה יותר שטח, ולא בים אלא ביבשה.

הנה, זה העניין: מחיר ותמורה. אין הסכם בלי תשלום מחיר. אין תמורה בלי תשלום מחיר. מכאן, מה שנדרש הוא הערכת שווי הסחורה לעומת גובה המחיר. אחד מוכן לשלם הרבה תמורת מוצר מסוים, השנייה סבורה שהמחיר גבוה מדי תמורת מוצר כזה, ותוותר עליו. כל השאר פוליטיקה של ערב בחירות.

, , , , , , ,



02/12/2022גידול בהשכלה, בתעסוקה ובצריכה, אבל היישובים הערביים נשטפים בדם מירב ארלוזורוב, הארץ
מינוי מעוז הוא תחילת הסוף של החינוך הממלכתי שי פירון, Ynet
האנשים שמריעים לסוף האנושות (אנגלית) Adam Kirsch, The Atlantic
יום אבל על הקמתה של ישראל מנוגד לרוח האו"ם עדי שורץ, ישראל היום
איזנקוט הפך למטרה החדשה של הביביזם בן כספית, מעריב
האירועים בגדה מרמזים על כיוון אחד: התלקחות עמוס הראל, הארץ
ברית המיעוטים המודרים: מנחם בגין ונאום הצ'חצ'חים אלעד נחשון, השילוח
למה בחוק שיגרום למשכנתה לא לעלות אין היגיון? שאול אמסטרדמסקי, כאן חדשות
אנחנו בדרך למלחמת כל בכל. מלחמת נתניהו אורי משגב, הארץ
האם לאילון מאסק פשוט היה מזל? (אנגלית) Megan McArdle, Washington Post