עם כל הכבוד לקרבות הבוץ של הממשלה הנכנסת נגד הממשלה היוצאת. עם כל הכבוד לשאלה – החשובה – על חוק האזרחות. עם כל הכבוד לשאר השאלות הזניחות יותר ופחות שאנחנו עוסקים בהם ביומיום שלנו, השבוע העיניים נשואות למפגשי מנהיגים באירופה, ובעיקר למפגש המרכזי בין נשיא ארה״ב הנכנס ג׳ו ביידן לבין נשיא רוסיה הנצחי ולדימיר פוטין.
יש לכם אמון בבנט כראש ממשלה? בלפיד כשר חוץ? בואו והשיבו לסקר המדד
זו היתה פגישה קצרה מהמתוכנן. זו היתה פגישה מנומסת למדי. זו היתה פגישה ראשונה, שתוכנה חשוב, אבל מה שיבוא אחריה חשוב יותר. ביידן, על פיח הדיווחים, אותת לפוטין שאמריקה לא תוכל להשלים עם תוקפנות רוסית, נגד אוקראינה, במרחב הסייבר, נגד מתנגדים פוליטיים. פוטין האזין. עכשיו, מה שיעשה תלוי בהערכתו את רצינות כוונותיו של ביידן, ואת כוח נחישותו להיכנס למאבק, אם יהיה בו צורך. על העובדה שאמריקה חזקה יותר אין מחלוקת. על העובדה שאמריקה עסוקה בעניינים נוספים דחופים גם כן אין מחלוקת. מכאן נגזרת משוואת כוחות מורכבת. פוטין ידגדג את וושינגטון, ויבחן עד כמה היא רגישה לדגדוג. אם תגיב על כל דגדוג בעצבנות, אולי ייזהר יותר. מצד שני, עצבנות מופרזת יכולה להביא להסלמה מהירה ומסוכנת, שגם בה האמריקאים אינם רוצים.
אז מי ייצא כשידו על העליונה מהמפגש הזה? פוטין יכול לרשום לזכותו הישג מוחשי אחד: הוא הועמד על במה אחת עם ביידן, כשווה. ביידן מנהיג עולמי, גם פוטין מנהיג עולמי. ביידן רוצה משהו – אין לו מנוס מדיון עם פוטין. כך נבנה דימוי של עוצמה. מרכז המחקר פיו פרסם השבוע נתונים על האמון הנמוך של אזרחי מדינות חשובות בעולם בפוטין. אבל פוטין לא זקוק לאמון של תושבי המדינות האלה בכך ש״יעשה את הדבר הנכון ביחסים הבינלאומיים״ (כך מנוסחת השאלה). הוא מעדיף שיכבדו אותו ויפחדו ממנו.
מה ביידן השיג? אולי נטע אצל פוטין צל של ספק שהוא מתכוון ברצינות, וכדאי להרהר מחדש בכמה הרפתקאות מתוכננות. גם הספק הזה יכול לנבוט רק מכוחה של הקרנת עוצמה. לא דיבורים, לא נזיפות, לא פנייה למצפון. ביידן הוא איש מנוסה בעסקי העולם. הוא יודע שפוטין איננו קליינט נוח לסוג כזה של מסרים. הוא מדבר בשפת הכוח. ביידן צריך להשיב בשפת הכוח. לכן, הפגישה היתה למעשה פגישת אזהרה בין שני אקדוחנים. שניהם רוצים שהצד השני יאמין שהאקדח טעון. שניהם צריכים לשכנע שירו בלי למצמץ.
בעלות בריתה של ארה״ב סומכות על ביידן, נותנות בו אמון. המניות של ארה״ב עלו בבת אחת משפל לפסגה. מן הסתם, היו קצת נמוכות מדי כשדונלד טראמפ היה בתפקיד. לא כל מה שעשה היה כל כך נורא. מן הסתם, הן קצת גבוהות מדי כיום – לא כל מה שייעשה ביידן יהיה גאוני. בהקשר לרוסיה לדוגמה, ביידן במצב לא נוח. רוסיה היא הסחת דעת ממה שמעניין אותו באמת. היא הסחת דעת שאי אפשר להתעלם ממנה. ומצד שני, אם יתרכז בה יתר על המידה יאבד את המיקוד במה שחשוב לו יותר: ענייני הפנים של ארה״ב, והיחסים החשובים יותר עם סין. ומצד שלישי, החברים באירופה ובשאר העולם סומכים עליו שינהיג, שיתן את הטון בהתנגדות לחוצפה הרוסית.
כאשר בוחנים את מידת האמון של אזרחי העולם במדיניות האמריקאית, מתגלה דבר מוזר, ומעניין. האמון נוגע לשאלה איזו מפלגה בשלטון, הרבה יותר מאשר למדיניות הננקטת על ידי השלטון. בגרף של פיו אפשר לראות כיצד העולם לא כל כך סומך על הנשיא בוש – שדגל במעורבות אמריקאית בעולם – כיצד הוא סומך על הנשיא אובמה – שדגל בשחיקת המעורבות – כיצד הוא שוב לא סומך על טראמפ – למרות שמדיניות החוץ שלו דמתה במובנים רבים לזו של אובמה (פחות מעורבות) – וכיצד הוא שוב סומך על ביידן – שגישתו הבסיסית דומה יותר לזו של בוש מאשר לזו של אובמה.
יש לכם אמון בהורוביץ כשר הבריאות? בשאשא ביטון כשרת החינוך? בואו והשיבו לסקר המדד
כמובן, עמדות אזרחי העולם לא מתייחסות רק לפילוסופיה של בדלנות מול מעורבות, אלא גם למעשים קונקרטיים. ההתנתקות הסמלית של טראמפ מהסכם האקלים קוממה אותה. השיבה הסמלית של ביידן להסכם משמחת אותם. כל זה, גם אם ברור שהסכם האקלים, במתכונתו הנוכחית, לא יוכל לבלום את מגמת ההתחממות של כדור הארץ. בדומה, הכניסה של ממשל בוש למלחמה בעיראק, וההסתבכות שבאה בעקבותיה, הפריעו לאירופים יותר מאשר ההתעלמות של אובמה ממלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. בוש בחר להיות מתערב, ולפעול למען דמוקרטיזציה אידיאלים נעלים. אובמה בחר להתעלם, לדבר במילים יפות אבל לאפשר לטבח הנורא להימשך. רוב תושבי המדינות המערביות נהו אחר השטיק של אובמה, ומאסו באידיאליזם של בוש. כאמור, כשמדובר בעניינים מורכבים, כמו מדיניות גלובלית, לעיתים קרובות המפלגה חשובה מהמדיניות. הסמלים חשובים מהמעשים.
