1.
שנדבר על יולי אדלשטיין? אין ברירה אלא לדבר עליו. אתמול בלילה עשה בחירה. זו בחירה מובנת: קשה לסחוב על כתפיך פירוק אפשרי של קואליציה וממשלה. קשה במיוחד למי שמבקש לעצמו עתיד פוליטי. זו בחירה עגומה: אדלשטיין פתח את הדלת לחוק פטור לחרדים, שישאיר את ישראל, פחות או יותר, במצב הנוכחי.
שנדבר על יולי אדלשטיין? עוד יש ערפל שמכסה את מה שקרה אתמול, ואולי אדלשטיין הוא בכלל המנצח. אולי כל מה שעשה אתמול הוא להבטיח את נפילת החוק לפיזור הממשלה – כדי לא לשאת על כתפיו את הפלת הממשלה – ובמקביל להבטיח שחוק לא יהיה. כי את זה כדאי לזכור: המצב שיש עכשיו, בלי שעבר חוק מיוחד לטובת החרדים, הוא המצב הטוב ביותר למי שרוצים לעודד גיוס, והרע ביותר למי שרוצים לעודד פטור מגיוס. המצב שיש עכשיו מחייב את כולם להתגייס, ומי שלא מתגייסים הופכים לעבריינים.
דבר אחד ברור: אם אדלשטיין מתכוון ברצינות להסכמות שהגיע אליהן אתמול, הוא לא יקבל את ברכת הדרך מרוב הציבור הישראלי. הוא לא יקבל את ברכת הדרך, משום שמה שהוסכם אתמול לא מגיע לסף סביר שאפשר לומר עליו שנפל דבר בישראל. כן, החרדים נסוגו מכמה עמדות רטוריות. לא, מצבם של החרדים לא ישתנה בעקבות חוק מהסוג שאדלשטיין מציע. זו הצעת בלוף, של חוק בלוף, של גיוס בלוף.
2.
שנסביר למה? צריך להתחיל מהדבר החשוב – ולא מהדבר שכולם עוסקים בו – ״הסנקציות״. הסנקציות הן בסך הכל כלי, שנועד לדחוף את המשתמטים לשירות. כלי חשוב מאוד, שמוכרחים להפעיל, אבל לפני שמפעילים אותו צריך להבין באיזה נסיבות מפעילים אותו, וההסכמות מהלילה הפכו את הנסיבות למשונות ולא מספקות.
מה הוסכם? (ואני מסתמך כאן על פרסומים של כתבי הכנסת החרוצים שעבדו כל הלילה). שיהיו יעדי גיוס. 4800 בשנה הראשונה, 5700 בשנייה וכן הלאה. עכשיו נשאל: מי אמור לעמוד ביעדים האלה? הרי לא יבואו למשה גפני ויאמרו לא ״לא עמדת ביעדים״, וגם לא יבואו לאדלשטיין ויאמרו לו ״לא עמדת ביעדים״. יבואו לצה״ל. הוא יצטרך לעמוד ביעדים. כלומר, במקום להטיל חובה על המגויסים לבוא – מטילים חובה על צה״ל להביא. וכמו שכולנו יודעים, לצה״ל יש עוד משימות, לא פחות חשובות, ומרדף אחרי חרדים הוא לא משימה טבעית לצה״ל.
נמשיך: אחרי מי צה״ל יכול בכלל לרדוף? כרגע, זה לא לגמרי ברור. וזו שאלה חשובה מאוד. האם צה״ל יוכל לתבוע גם את גיוסם של ״מי שלומדים״? נניח שכן – כי המצב הרצוי הוא שצה״ל מחליט את מי הוא רוצה לגייס. במקרה כזה, מוישי, שנקרא לשירות ולא התייצב, יאבד את רישיון הנהיגה שלו, את היכולת לטוס לחו״ל, את האפשרות ללמוד באקדמיה לימודים מסובסדים. אבל היי – מוישי הוא תלמיד ישיבה. את כל הדברים האלה הוא לא ממש צריך. בטח לא בדחיפות. הוא יסתדר.
עברה חצי שנה: התברר שמישהו (צה״ל) לא עמד ביעדים. מה יקרה אז? קודם כל, החרדים יטענו שצה״ל אשם. שהם דווקא רצו לעמוד ביעדים, אבל צה״ל לא פעל מספיק, לא הכין תשתיות, לא חיפש את המשתמטים, וכן הלאה. לא צריך לנחש שכך יקרה, אפשר לבחון את ההיסטוריה ולהבין שכך יקרה, כי כבר היה חוק, וכבר היו יעדים, וכבר הייתה כוונה, ושום דבר לא קרה – חוק טל. זוכרים אותו? אדלשטיין יכחיש במרץ כמובן, ויטען שהפעם זה שונה, כי יש גם סנקציות, אבל מה שהסכים לו אתמול הוא בסך הכל מהדורה קצת יותר מעודכנת של חוק טל, על יעדיו ואכזבותיו.
מתי יגייסו את החרדים? בואו לצפות בסדרת הוידאו החדשה של המדד
3.
נחזור לשאלה הקריטית – נחזור אליה כי זו השאלה הקריטית: מי בוחר את 4800 המתגייסים וכיצד? זו שאלה חשובה מעוד סיבה: היעד קובע מספר של חרדים שיגויסו, אבל לא קובע מיהם ״חרדים״? גם בזה כבר יש לנו ניסיון. חפשו את הדו״ח של ועדת האלוף נומה, ותגלו שכאשר אין רצון אמיתי לגייס, ואין רצון אמיתי להתגייס, נמצאת דרך יצירתית לשחק עם המספרים. אפשר לגייס גם אותי, ולהחליט שאני חלק ממכסת החרדים. למה? לא יודע – כי אני מסוגל ללמוד סוגיה בתלמוד, כי אני יודע את הקידוש בכל פה, כי הייתי השנה בבני ברק, במצטבר, יותר מעשרה ימים.
מרגע שיש החלטה למלא מכסה, ולא החלטה לגייס את כלל החרדים, המאבק עובר לעולם מילוי המכסות. ובמאבק הזה החרדים יודעים לנצח, כי זה פשוט יותר חשוב להם לאורך זמן מאשר לכל האחרים. בעוד חצי שנה, או שנה, בתקווה שעד אז המלחמה תיגמר, בהנחה שעד אז המילואימניקים ישרתו קצת פחות, האנרגיה שהצטברה וקירבה את ישראל לאפשרות של שינוי כללי המשחק – האנרגיה תתפזר. בעוד שלוש או חמש שנים, כשיתברר סופית ששום דבר לא השתנה, אפשר יהיה להקים עוד ועדה, או להציע עוד פשרה, או לתכנן עוד ניסוי.
4.
נניח שאתם תומכים בעולם הלומדים. נניח שאתם רוצים שיישארו הרבה תלמידים בישיבות גם על חשבון שירות צבאי, איך אפשר היה לפתור את הבעיה אחרת? קל ופשוט: במקום לקבוע מכסות של מתגייסים, לקבוע מכסות של לומדים. נניח – בכל מחזור, 2000 תלמידים נשארים בישיבות, או 15% נשארים בישיבות. ואם אתם רוצים 20%, אפשר גם את זה, הכל תלוי במחוקק. מה שחשוב הוא, שאחרי שקובעים מכסות ללומדים, וקריטריונים לבחירת הלומדים, השאר מחויבים בגיוס ועליהם חלות סנקציות חריפות אם אינם באים.
אדלשטיין מכיר את האפשרות הזאת, ומבין את יתרונותיה. הוא לא התעקש עליה כי… אין לזה סיבה טובה מלבד לחץ פוליטי, וניסיון ללכת בין הטיפות. הוא קיווה ששילוב של נחישות, התעקשות וגמישות, יאפשרו לו לשנות את המשוואה, ולהעביר את ישראל למסלול שסופו גיוס חרדים משמעותי. יכול להיות שהוא עדיין מאמין שהצליח בזה. אבל הוא לא הצליח. וכאשר יתברר שלא הצליח, הוא כבר לא יהיה בעמדה לתקן.
5.
יהיה חוק? בכלל לא בטוח. כאמור, אם לא יהיה – זה המצב הרצוי. ומצד שני, לקואליציה יש 68 אצבעות, ורצון עז להימנע מבחירות, שהיא כנראה תצא מהן מופסדת, וזה יכול בהחלט לדחוף אותה להעביר חוק.
מה יקרה אז? אחד משלושה דברים. או שהציבור הישראלי יעבור הלאה, כי מה כבר אפשר לעשות. או שבציבור הישראלי יתרבו מאוד המתחמקים משירות, או משירות משמעותי, שעכשיו תהיה להם סיבה טובה יותר להרגיש שהם בסדר גם אם הם מתחמקים, והעול הבטחוני יפול על המיעוט שימשיך לבוא בלי להתחמק (והמתחמקים יאמרו לאנשי הציונות הדתית: בישלתם – תאכלו). או שיבוא משבר בדמות של קריאה פעילה לשבירת כלים – 1000 בני נוער שיודיעו שבמצב הדברים שנוצר הם אינם מתכוונים להתייצב. אם יהיו עשרה כאלה, הם יוזזו הצידה ולא ישפיעו. אם יהיו אלף, יש להניח שיבואו עוד.
נניח שאתם סבורים שהמהלך לגיוס חרדים חיוני לעתיד של מדינת ישראל מכל מיני סיבות, האם אתם צריכים לקוות שזה מה שיקרה? האם אתם צריכים שצריך ״לדרדר את המשבר״? במקום תשובה, נשלח אתכם לצפות בסדרת הסרטונים שלנו על גיוס החרדים. סדרה שאחרי לילה לבן, נשארה מאוד אקטואלית.
הערה: נתוני הסקר שמופיעים בגרף מתייחסים לעמדות האוכלוסיה היהודית, לא כולל חרדים.
שיבה באוקטובר: על מה שמונע פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני
