1.
זו שאלה שכל חובב של טריוויה פוליטית אמריקאית יודע לזהות: השאלה שרונלד רייגן הציג לג׳ימי קרטר בעימות ביניהם – עימות אחד, בשנת 1980, שתרם לתבוסה של קרטר. ״האם מצבך היום טוב יותר מכפי שהיה לפני ארבע שנים?״ התשובה של קרטר לא הייתה מוצלחת.
נסו שאלה זהה על נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ברביעי בערב, בקונגרס האמריקאי. וכן, זה היה נאום בנוי היטב, מוגש היטב, מתוסרט במקצוענות שאין בישראל מי שיכול להשתוות לה, וגם לא מחוץ לישראל. נתניהו הוא רב אמן של נאומים. העניין הוא, שתפקידו אינו לנאום היטב. הוא איננו הסנטור הרומי קיקרו. הוא ראש ממשלת ישראל.
לכן, השאלה הנכונה על נאומו ברביעי אינה האם הנאום היה טוב, או חזק, או מלהיב. השאלה – בבוקר שאחרי – היא ״האם מצבך לאחר הנאום טוב יותר מכפי שהיה לפני הנאום״. ואם להרחיב את היריעה: האם מצבה של ישראל השתפר לאחר ביקור של נתניהו בארה״ב. זו שאלה שמכוונת לתכלית, ולא לסגנון, שמכוונת לתוצאה ולא לרושם. לווינסטון צ׳רצ׳יל, שנתניהו עקף השבוע בתחרות האינפנטילית ״מי נאם יותר בקונגרס״, זוכרים את נאומיו הנפלאים משום שהייתה להם השפעה, תוצאה. הוא ליכד את הבריטים לקראת ובתוך מלחמה. הוא הניע את האמריקאים לפעולה. אם היה נואם נאומים מוצלחים, שאחריהם תבוסה, או דשדוש, הוא לא היה צ׳רצ׳יל. הוא היה – אולי – ברק אובמה. כמו נתניהו, גם לאובמה הייתה נטייה להניח שעצם נוכחותו הכריזמטית משנה את המציאות. זה איפשר לו לקבל את פרס נובל לשלום – אבל לא הספיק לו כדי להביא שלום.
האזינו להסכת: סיפור חורבן ירושלים מנקודת מבטם של הרומאים
2.
לאחר הפגישה עם נתניהו, המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, קמלה האריס, הציגה עמדה לא נוחה לישראל. עמדה שמייצרת קושי לישראל. יש שיזהו באמירות שלה סנטימנט אנטי-ישראלי. ״אמרתי לנתניהו – זה הזמן לעשות עסקה. כל מי שקורא להשגת הפסקת אש – אני רואה אתכם ואני שומעת אתכם. בואו נשיג עסקה להפסקת אש ולסיום המלחמה. בואו נחזיר את החטופים״. כך אמרה, וגם דיברה על סבלם של פלשתינים. וגם על רצחנותו של חמאס. וגם על זכותה של ישראל להתגונן.
בואו נודה על האמת, האריס חשודה בעיני ישראלים רבים מלכתחילה. הרקע שלה, בית הגידול שלה, המפלגה שלה, צבע העור שלה, מזכירים לישראלים את ההוא שהיה פעם נשיא והתקוטט עם נתניהו כל הזמן. וזה שיש לה בעל יהודי לא עוזר, בהתחשב ברקע שלו, ובמה שאנחנו יודעים על הבת שלו, ועל התרומות שלה לאונר״א. בקיצור – טראמפ אומר כל מיני דברים משונים, דומים למדי לאלה שאמרה האריס (״ישראל צריכה לסיים את המלחמה – ומהר״) ואף אחד לא מייחס לו עמדה אנטי ישראלית. האריס אומרת דברים כאלה ומייד נחשדת בעמדה אנטי ישראלית.
מה שאמרה היה מיותר. צודקים אנשי ראש הממשלה שאינם מרוצים מדבריה. צודקים הישראלים שמתקוממים על הטון והגישה. אבל מה שמעניין במה שעשתה לא נוגע לעמדות שלה – הוא נוגע לאסטרטגיית הבחירות שלה.
למועמד בקמפיין לנשיאות יש כמובן עמדות. את חלקן הוא חושף, את חלקן הוא מסתיר. הקמפיין מחייב אותו לנהוג באופן הזה. להשתמש בעמדות שימשכו אליו בוחרים, לטשטש עמדות שירחיקו ממנו בוחרים. דונלד טראמפ הוא מועמד חריג, לא ממושמע, ולכן חושף את עמדותיו האמיתיות בלי להסס – זה חלק מהחן המסוים שנותר לו. האריס היא מועמדת ממושמעת, מחושבת. לכן צריך להניח שמה שעשתה אתמול לא היה חשיפת עמדותיה האמיתיות (שאולי נוחות יותר ואולי נוחות פחות לישראל) אלא מהלך מתוכנן לטובת הקמפיין.
היא הפתיעה את ראש הממשלה – זה תוכנן כך. היא אמרה דברים יחסית נוקבים על הצורך לסיים את המלחמה – זה תוכנן כך. היא דיברה על סבל פלשתיני ועל זכויות פלשתיניות – זה תוכנן כך. כלומר, בשלב זה של המרוץ קמלה האריס ויועציה מניחים שהצגת עמדה מהסוג שהציגה לא תפגע בסיכוייה להיבחר. יותר מזה: הם מניחים שהצגת עמדה מהסוג שהציגה תסייע לה להיבחר.
זו בעצם הנחה משתמעת על עמדותיו של הציבור האמריקאי, על מעמדה של ישראל, על מעמדו של נתניהו, על האופן שבו נתפשת המלחמה. אם שני המועמדים לנשיאות בארה״ב אומרים ״סיימו את המלחמה עכשיו״ מותר להניח שרוב האמריקאים אכן רוצים שישראל תסיים את המלחמה עכשיו, ומותר להניח שאם ישראל לא תסיים את המלחמה עכשיו, בלי שיהיה לה קייס משכנע מאוד להציג, קוצר הרוח כלפי המדיניות שלה ילך ויגבר.
3.
ננסי פלוסי התגלתה בשבועות האחרונים כפוליטיקאית קטלנית. לא שלא ידענו קודם, אבל הפעם התעלתה על עצמה. היא בת 83, מבוגרת מג׳ו ביידן. והיא זו שדחקה את ג׳ו ביידן מהמועמדות לנשיאות ארה״ב, והיא זו שהודעתה שתתמוך בקמלה האריס כיורשת סתמה את הגולל על אפשרויות אחרות.
פלוסי לא באה לנאום של נתניהו בקונגרס. לכאורה, למי אכפת. גברת קשישה שעבר זמנה. ומצד שני, אולי יותר מכל היעדרות אחרת מהנאום של נתניהו, ההיעדרות שלה הייתה הוכחה ללגיטימיות שיש היום במפלגה הדמוקרטית לאמירות ומעשים בוטים נגד ראש ממשלת ישראל. ודייק: לא ישראל – אלא ראש ממשלת ישראל. פלוסי לא הייתה מחרימה את גנץ, ולא את גלנט, ולא את הרצוג, ולא את בנט, ולא את ליברמן, ולא את לפיד. היא לא הייתה מחרימה אף אחד מאלה, גם אם המדיניות שלהם בפועל הייתה דומה מאוד לזו של ממשלת נתניהו. אבל את נתניהו מותר. נתניהו כבר אינו ״ראש ממשלת ישראל״. הוא אינו נושא תפקיד שאסור להחרים – הוא ״נתניהו״, ואולי ״ראש ממשלת נתניהו״. ישות שהתפתחה לה זהות עצמאית, נפרדת מזו של מדינת ישראל.
