למחאה יש שני תפקידים לפחות. תפקיד אחד מעמיד אותה בעימות עם הממשלה. זה התפקיד שלה בהנעת דעת קהל, הרתעת פוליטיקאים, לחץ לשינוי מדיניות. תפקיד אחד הופך אותה למכשיר של הממשלה. זה התפקיד שלה בשחרור קיטור, תחושת הצלחה גם באין הצלחה, הרגשת ״עשינו משהו״ גם בלי שנעשה בפועל שום דבר. המחאה רעה לממשלה – כי היא מסכנת אותה. המחאה טובה לממשלה – כי בסיומה יורדת רמת הלחץ.
העלו לכם את שכר הדירה? בואו וספרו לנו בכמה
איך הייתם מגדירים את מצב החברה הישראלית כיום?
אם תהיה מחאה בקיץ הזה, וסימנים ראשונים הם בקושי טפטוף, היא תהיה מחאה שתפקידה העיקרי הוא מהסוג השני. מחאה לשחרור לחצים, וקצת פחות לשינוי מדיניות. גם המחאה של 2011 הייתה מחאה כזאת. לראייה, כמעט חלק ניכר מהסעיפים שעלו בה לדיון נותרו בעייתיים כפי שהיו. יוקר המחייה נותר גבוה, מחירי הדיור עלו עוד. נכון – היו גם כמה הישגים חשובים, אם כי לא לגמרי מוכרים לציבור הרחב. כמה צעדים להגברת התחרות בין הבנקים, הורדת דמי ניהול בקופות הגמל, יהיה מי שיאמר שגם ועדת ששינסקי שהטילה מס על משאבי טבע הושפעה מהמחאה. אבל זו כבר השפעה עקיפה. ועדת ששינסקי הראשונה הוקמה לפני המחאה, ועדת ששינסקי השנייה שנתיים אחרי המחאה. אולי הצעד החשוב ביותר שננקט ישירות בעקבות המחאה היה של הקלה בעלות החינוך לגיל הרך. הקלה שבצידה הורדת סטנדרטים. גם את זה צריך לקחת בחשבון: תמיד אפשר להוזיל שירותים בכך שמורידים סטנדרטים. אבל לא לזה מכוונת המחאה.
המחאה של 2011 הייתה אפקטיבית במידה מוגבלת מאוד. גם משום שהמפגינים לא תמיד ידעו להסכים מה הם בדיוק רוצים. גם משום שחלק ממה שרצו לא היה בר השגה בטווח הקצר. גם משום שהממשלה הייתה לעומתית למפגינים, שבאו בעיקר מהמחנה הפוליטי היריב. הפעם המחאה תהיה כנראה עוד פחות אפקטיבית. קודם כל, משום שאין נגד מי למחות. אין ממשלה. כלומר, יש ממשלה, אבל כולם, כולל המפגינים, יודעים שהיא חיה על זמן שאול. במה יאיימו עליה המפגינים, שיפילו אותה? היא כבר נפלה. במה יאיימו, שיבחרו ממשלה אחרת? את ממשלת נתניהו והחרדים? ספק אם לשם יכוונו.
כך שנותרו להם רק מעט אפשרויות. בעיקר – המפגינים יקבלו הבטחות מפוליטיקאים שרוצים בקולותיהם. הבטחות מפוליטיקאים מהמחנה שלהם שרוצים בקולותיהם. שר האוצר ליברמן יבטיח, ושר השיכון אלקין יבטיח, ושר החוץ יאיר לפיד יבטיח, וראש הממשלה בנט, גם הוא יבטיח. הפוליטיקאים הללו גם יזהירו: אם תבחרו במחנה השני, תקבלו השקעות בשטחים (בגלל הציונות הדתית) ובחרדים (בגלל ש״ס ויהדות התורה). אם תבחרו במחנה השני סדרי העדיפויות של הממשלה שוב יהיו סדרי עדיפויות של מישהו אחר. לכן, תיאלצו לבחור בנו שוב. אם תבחרו בנו שוב, נפתור את בעיותיכם. וזה נכון, הם יפתרו. או לפחות ינסו לפתור.
אבל כדי שיעשו זאת צריך לא רק שייבחרו, אלא שייבחרו ברוב שמאפשר יציבות לאורך זמן, ומימוש של תוכניות בצורה עקבית. כדי שייבחרו הם צריכים שהמחאה תהיה גדולה ותצית אש של התלהבות פוליטית בקבוצות גדולות של החברה הישראלית של מי שאינם תומכי גוש הימין-חרדים. הנה, זו תהיה האירוניה הגדולה של מחאה חברתית בקיץ 2022. לכאורה, מחאה חברתית באה כדי לבקר את הממשלה, להתנגח בממשלה. אך מחאה חברתית בקיץ הזה תהיה מחאה בעד הממשלה. נתניהו חשש ממוחי 2011, בנט ולפיד לא יחששו מהם, הם יחבקו אותם, הם יאמרו להם ״אתם צודקים, זה בדיוק מה שהתכוונו לעשות, רק לא הספקנו״. הם יאמרו להם ״תנו לנו עוד זמן ונמשיך״.
כך שבעצם, זה סוג מיוחד ומשונה מאוד של מחאה-שאיננה-מחאה. זו לא מחאה. זו הפגנת תמיכה. המוחים יזעקו: לא עשיתם מספיק, ולא יתכוונו למי שנמצא כרגע בשלטון. המוחים יזעקו: אתם מוכרחים לפעול אחרת. ויתכוונו: אתם – אתם שבשלטון – מוכרחים להישאר בשלטון. ולא לפעול אחרת. אלא לפעול בדיוק אותו דבר, רק ביתר נחישות, ולאורך זמן. הממשלה תחבק אותם. הממשלה תאמר להם: נשמח לממש את כל דרישותיכם. רק תנו לנו קולות, תנו לנו מנדטים שאינם סילמן ואורבך וזועבי. כולנו אתכם במחאתכם.
