הצבעה על התקציב היא אירוע שמתנהל בשלוש רמות: קודם כל – זה מבחן לקואליציה. ובמקרה של הקואליציה הצרה המכהנת כעת, מבחן לא קל. אחר כך – זה מבחן לשר האוצר, וליכולתו לממש את תכניותיו. אביגדור ליברמן התפטר בזמנו מתפקיד שר הביטחון בממשלת נתניהו, משום שהיה מתוסכל, לדבריו, ולא יכול היה לממש את מה שרצה. עכשיו הוא שר האוצר, ואין נתניהו שמפריע. הוא אמור להצליח. ועוד – זו תחילת דרך בהתוויית סדר יום כלכלי חדש. לכאורה, זה צריך היה להיות המרכיב הראשון בהצבעה על התקציב, אבל בעולם הפוליטי, כמעט תמיד, השיקולים הפוליטיים מנצחים את שיקולי המדיניות. אם התקציב יעבור, בהנחה שיעבור, זה יהיה משום שהקואליציה חפצת חיים, לא משום ששוררת בה הסכמה רחבה על סדר היום הכלכלי.
האם יש לכם אמון בשר האוצר, אביגדור ליברמן? בואו ודרגו את שרי ושרות ממשלת בנט-לפיד
האינפלציה תעלה? הדולר יקרוס? ומה עוד יקרה? בואו לחזות את אירועי המפתח של השנה הבאה
מה מחדש התקציב הזה? הנה שאלה שראוי לחפש לה תשובה, בערימת הפרטים והאנקדוטות שמרכיבה את שמיכת הטלאים הזאת. שר האוצר וכמה מהח״כים שלו מסבירים שזה יהיה ״התקציב הכי חברתי בתולדות המדינה״. אז זה החידוש? כנראה שלא. כל תקציב מוצג על ידי הוגיו כ״חברתי ביותר״, פשוט משום שלא ברור בדיוק מה זה אומר. מה זה ״חברתי״, מה זה ״ביותר״. נדמה שהמילה ״חברתי״ היא פשוט תחליף למילה ״חיובי״. ובמילים אחרות, לומר שהתקציב חברתי זה בעצם לומר: ״הרי אין לכם כוח להתעמק בפרטים, אז פשוט נגיד לכם שזה תקציב נהדר, בדיוק מה שאתם רוצים״.
מה אתם רוצים? – אנחנו רוצים תקציב ״חברתי״. שזה אומר, הכל וכלום. שזה אומר, תקציב שיש בו מעט מיסים והרבה הטבות לכולם. על חשבון מי? כנראה שמישהו אחר.
התקציב של ליברמן הוא לא בדיוק חברתי. לדוגמה, ניכר בו רצון חזק למנוח חזרה למתווה החל״ת של השנה שעברה, שהיה מאוד חברתי, וגם מאוד בזבזני, וגם תוכנן לא לגמרי בקפדנות, וגם היו לו תוצאות לא לגמרי צפויות ורצויות (עובדים לא רוצים לחזור למעגל התעסוקה). במובן הזה, ליברמן איננו שר חברתי. הוא שר שסבור שמוטב שבני אדם יעבדו תמורת שכרם. לא ישבו בבית ויקבלו אותו. כפי שאפשר לראות בגרף, המנתח עמדות של משתתפי ״משחקי התקציב״ של אתר המדד וכאן חדשות, עמדתו של ליברמן מתאימה יותר לזו של בוחרי ימין בישראל, המסכימים עם הטענה שישראל היא מקום שבו מי שעובד קשה מצליח – ופחות מתאימה לזו של בוחרי שמאל, שפחות מסכימים עם הטענה הזאת. השינוי בעמדה, משמאל לימין, או מימין לשמאל, מובהק. לא רק הכנסה משפיעה על עמדותינו בשאלות של עבודה, שכר וגמול, אלא במידה רבה העמדה האידיאולוגית שהבאנו מהבית.
גם הניסיון להעלות את גיל הפרישה לנשים איננו ״חברתי״ במובן שמקובל לדבר על ״חברתי״. זה ניסיון שמוטמעת בו אותה נטייה עקשנית לתבוע שבני אדם יעבדו תמורת שכרם. לא לנצח – לא עד המוות – אבל כמה שאפשר. ליברמן לא רוצה לשחרר חרדים מעבודה, ולכן מוכן להוריד את גיל הפטור (מהלך שפוגע באופן קשה מאוד בערכי שוויון). ליברמן לא רוצה לשחרר נשים מעבודה, ולכן רוצה להעלות את גיל הפרישה (מהלך שלא מעט נציגות ציבור סבורות שאינו בשל בשוק עבודה המפלה נשים לרעה). מצד אחד מורידים – כדי שגברים יעבדו מגיל צעיר יותר. מצד שני מעלים – כדי שנשים יעבדו עד גיל מבוגר יותר. המסר אותו מסר: צאו לעבוד, קבלו כבוד.
ובכל זאת, ליברמן מרגיש צורך לדבר את השפה ה״חברתית״. זה מהלך של יחסי ציבור, לא של מהות. בכלל, בהעברת תקציב, וחוק ההסדרים הצמוד אליו, רווחת שפה של יחסי ציבור המערפלת מהלכים שכוונתם לא תמיד נהירה, או קלה לשיווק. קחו רפורמה חיובית ופופולרית, כמו זו שמתכנן השר מתן כהנא בכשרות. מספרים לכם שהרפורמה תוזיל את מחירי המוצרים הכשרים. ספק אם זה נכון, וספק גדול עוד יותר אם מדובר בהוזלה משמעותית. אפשר לתמוך ברפורמת הכשרות או להתנגד לה, אבל היא בעיקרה מהלך של העברת כוח, מרבנים חרדים לרבנים של הציונות הדתית. האם זה יהיה יותר כשר? אולי. פחות מושחת? יש להניח. יותר זול? כאמור, לא לגמרי ברור. רק דבר אחד בטוח: הכשרות, או לפחות נתח ממנה, תהיה בידיים של החברים היותר טובים של השר כהנא. הידיים של הרבנים של המחנה שלו. מכיוון שהחברים לא הצליחו לנצח את החרדים בקרב על הרבנות, הם מוציאים את הכשרות מידי הרבנות.
וקחו עוד רפורמה: פתיחת השוק של ייבוא פירות וירקות. האם אפשר לקרוא לה ״חברתית״? היא תוזיל, כך אנחנו מקווים, את המחירים לצרכן. זה בהחלט חברתי. ומצד שני, היא עלולה להקשות על חייהם של חקלאים שגם כך לא תמיד קל להם לשרוד. זה בהחלט לא חברתי. הפתרון שנמצא לקושי הזה הוא מעגלי. נעביר רפורמה שתוזיל את המחירים – כלומר, ניקח מהחקלאים וניתן לאזרחים. אבל במסגרת אתה רפורמה נקצה כסף לפיצוי החקלאים, וגם ניתן להם מים בזול – כלומר, ניקח מהאזרחים ניתן לחקלאים. צריך לקוות, שבסוף לא יתברר שהתוצאה המצטברת תהיה ייקור ולא הוזלה. לא תמיד קל לדעת מראש מה תהיה התוצאה המצטברת.
כך או כך, המבחן היום הוא שלב ראשון, מקדמי. אחר כך יבואו דיונים בכנסת, פשרות ותרגילים, שינויים ומשאים ומתנים. הקואליציה רוצה מאד להעביר תקציב. אין לה ברירה. הרצון הזה, האין ברירה הזה, מחליש את כוחו של שר האוצר, שיפסיד הרבה אם הקואליציה תיפול, מול כוחם של חברי כנסת מהשורה השלישית, שיפסידו פחות אם הקואליציה תיפול, או חברי כנסת שסתם פחות חשוב להם שתחזיק מעמד, או חברי כנסת שמחפשים את רגע התהילה שלהם בכיפוף ידו של השר הכי קשוח בממשלה.
הנה, השר הכי קשוח מתנהל לאיטו לכיכר העיר. השמש גבוה בשמיים. מישהו רוצה לשלוף?
