העדפות פוליטיות הן לעיתים קרובות רק כסות, מעטה דק, שתחתיו תפיסת עולם, תודעה, רגש. בישראל נהוג לדבר על העדפה פוליטית שמתכתבת עם ההבדל בין ״יהודים״ לבין ״ישראלים״. ויש כמובן משהו באבחנה הזאת, גם אם היא פשטנית, ועושה עוול ליהודים ולישראלים גם יחד. אבל אפילו אבחנה כזאת בקושי מגדרת את פני השטח. אפשר לדבר על חזון, אפשר לדבר על אמונה, אפשר לגעת בשורש הקשר של אדם לקהילתו ומקומו, ודרכם לזהות העדפות פוליטיות. שאלה על הר הבית תאפשר לעשות דבר כזה. שאלה על אלטלנה תאפשר לעשות דבר כזה. האמונה וההיסטוריה מדברות אלינו כשאנחנו חושבים על פוליטיקה. הם מדברות גם במדינות אחרות. כמו ארה״ב, שנכנסת בשבוע הבא לקמפיין הסתיו הקצר, הנמרץ והאכזר.
שני מועמדים ניצבים זה מול זו. דונלד טראמפ וקמלה האריס. הביוגרפיה שלהם שונה, הרקע אחר, צבע העור, מקום המגורים, השפה, סוג החברים, ההשכלה, ההכנסה. מאחוריהם שני מחנות של בוחרים. מחנות גדולים, של עשרות רבות של מיליונים. מה מאחד את המחנות האלה? לפעמים דברים צפויים למדי, כמו היחס לפסק הדין בעניין ההפלות, או היחס להגירה לארה״ב והאופן שבו יש להתמודד עם האתגר הכרוך בה. אבל לפעמים יש ביניהם גם פער מסוג ״אלטלנה״. פער שיורד לעומקה של קריאת המציאות החברתית והיסטורית, וממנה מתפרש למדיניות ספציפית. נאמר: שמונה מכל עשרה בוחרים של קמלה האריס סבורים שאין הכרח להאמין באל כדי להיות אדם מוסרי. גם חלק מבוחרי טראמפ סבורים כך כמובן, אבל הרבה פחות. כמחצית בלבד.
זו שאלה שמפלגת ימין ושמאל גם בישראל. בעיקר משום שהימין הישראלי לובש אופי מסורתי ודתי, והמרכז-שמאל הישראלי לובש אופי לא דתי וחילוני. בסקר שערכנו בשנה שעברה למדנו שכרבע מהיהודים בישראל (28%) סבורים ש״בני אדם שמאמינים בא-לוהים יותר מוסריים מאנשים שלא מאמינים בא-לוהים״. אבל כך מאמינים רק 6% מהחילונים, ומאמינים יותר ממחצית המסורתיים-דתיים-חרדים. השאלות בשני הסקרים לא זהות. בישראל שאלנו ״האם לדעתך, בני אדם שמאמינים בא-לוהים הם באופן כללי…״ ונתנו שלוש אפשרויות: מוסריים יותר, פחות או כמו בני אדם שלא מאמינים. בסקר האמריקאי של מכון פיו יש רק שתי אפשרויות: צריך להאמין כדי להיות מוסרי ולא צריך להאמין כדי להיות מוסרי. אבל כפי שאפשר לראות, הסנטימנט דומה למדי, והמחנות מפוצלים בצורה דומה למדי.
אבל בקובץ הנתונים הגדול של פיו, העין נמשכה דווקא לשאלות על גדולתה של אמריקה. כי זו שאלה שמתגלה בה פרדוקס מעניין. דונלד טראמפ בונה את הקמפיין שלו, כבר מבחירות 2016, על הטענה שצריך להחזיר את אמריקה לימי גדולתה. Make America Great Again. תנועת ״מגה״ שלו בעצם קובעת, במשתמע – ולפעמים במפורש – דבר פשוט: אמריקה היתה פעם המדינה הכי טובה בעולם, תחת שלטון של מנהיגים גרועים היא החלה להידרדר ונעשתה פחות גדולה, ואולי אפילו לא גדולה. טראמפ אומר את זה בפירוש: מזלזלים בנו, צוחקים עלינו, חושבים שאנחנו מטומטמים. כלומר – אמריקה כבר לא גדולה כפי שהייתה, והבחירה בטראמפ נועדה להחזיר אותה למקום הטבעי. להיות הכי ״גדולה״. ובעברית אולי נאמר ״הכי טובה״, למרות שזה לא בדיוק אותו דבר (כי מדינה גדולה בעברית מבטא את הגודל הפיזי של אמריקה).
קיראו: על 5 הספרים הנבחרים של קמלה האריס
האזינו: פרופ׳ היימן, איפה המנוע של ההיסטוריה?
המפלגה הדמוקרטית מתנגדת למסר של טראמפ. אמריקה גדולה כבר עכשיו, זה מה שביידן חזר ואמר. הוא נזף בטראמפ, כעס עליו, בגלל שהוא מקטין מגודלה של אמריקה, בגלל שהוא אומר עליה אמירות מזלזלות ומקטינות. הנרטיב שמוכרים הדמוקרטים הוא נרטיב הפוך: אמריקה גדולה, ובחירה בטראמפ היא שתקטין אותה, היא שתגרום לה להיות מגוחכת, מזולזלת, להיראות כמדינה דועכת. וכדי לסכם: הרפובליקנים גורסים – אמריקה כבר לא גדולה, וצריך להחזיר אותה לשם. הדמוקרטים גורסים – אמריקה גדולה וצריך להיזהר שלא תדרדר.
פשוט? לכאורה פשוט. והייתם מניחים שאם זה מה שאומרים המועמדים זה מה שיאמרו גם הבוחרים שלהם. אבל הבוחרים אומרים ההפך. ההפך! שימו לב: שליש מבוחרי טראמפ חושבים שאמריקה היא המדינה הכי טובה בעולם, רק עשירית מתומכי האריס חושבים כך. פער גדול למדי. רבע מבוחרי האריס חושבים שיש בעולם מדינות אחרות יותר טובות מאמריקה. רק עשירית מתומכי טראמפ חושבים כך. כלומר – הסנטימנט אומר ההפך ממה שאומרת הרטוריקה. טראמפ אומר ״צריך להחזיר את אמריקה להיות גדולה״. הבוחרים של טראמפ אומרים ״אמריקה היא הכי גדולה״. האריס אומרת ״אמריקה היא כבר הכי גדולה״. הבוחרים של האריס אומרים ״יש מדינות יותר גדולות״.
יש לזה כמובן הסבר. אבל ההיפוך בכל זאת מרתק. מה ההסבר? הפער הוא פער של פטריוטיות, של גאווה לאומית, יש שיאמרו, של גאוות-יתר לאומית. הפער הוא פער של ציפיות. הבוחרים של טראמפ מביטים באמריקה ורואים פוטנציאל של גדולה. הם רואים בעיקר את יתרונותיה, ומדחיקים חסרונות. יותר ממדחיקים: כל טענה שיש לאמריקה חסרונות מהותיים נראית להם טענה פגומה מהותית. הם כופרים בטענה שאמריקה יכולה להיות לקויה מוסרית או עקרונית, ולכן גם לא רוצים להגזים בדיון על ״כשלים היסטוריים״.
הנה דוגמה לזה. שמונה מכל עשרה מהבוחרים של האריס דווקא רוצים לדבר על הכשלים ההיסטוריים של אמריקה. בהתאם, שמונה מכל עשרה מהם (81%) חושבים ש״מורשת העבדות משפיעה על מצבם של השחורים באמריקה גם היום״. כשמדברים על כשלים היסטוריים, מגלים שיש להם השפעה גם על מציאות קונקרטית בימינו. לבוחרי טראמפ, שרובם לא רואים טעם בשיחה על כשלים היסטוריים, אין גם תחושת אשמה על עוול שעוד מכביד על השחורים באמריקה. מקרב בוחרי טראמפ רק 24%) חושבים ש״מורשת העבדות משפיעה על מצבם של השחורים באמריקה גם היום״.
מי צודק? זו שאלה אחרת, שאפשר להתווכח עליה ביום אחר. והתשובה הנכונה כמובן תהיה גם וגם. כלומר, אלה מגזימים בטענת העוול, ואלה מגזימים בהתעלמות מהשפעת העוול. אבל במאמר הזה אנחנו מצביעים על הפרדוקס שמלווה את הרגש הטראמפי וההאריסי. מי שרוצים אמריקה גדולה – הם מי שכבר חושבים שאמריקה גדולה. מי שחושבים שאמריקה כבר מספיק גדולה – לא חושבים שהיא באמת הכי גדולה. כלומר, זה לא סיפור של קריאת מציאות, זה סיפור של ניסוח ציפיות. לא מה אתם חושבים שאמריקה, אלא מה אתם מאמינים שאמריקה יכולה וצריכה להיות.
