מה מקולקל במערכת החינוך? קל יותר לחפש את מה שלא. יש במערכת לא מעט מורות ומנהלות אידיאליסטיות. יש במערכת גילויי מסירות בתנאים קשים, לעיתים בלתי אפשריים. זהו. כוונות טובות. יש במערכת הרבה מורים ומורות עם כוונות טובות. על כוונות טובות, על מסירות, מגיע שבח. כל השאר הוא סיבה לדאגה.
האם עולים חדשים צריכים מפלגה משלהם? בואו והצביעו
בואו לדרג: האם החברה הישראלית מאוחדת או מפוצלת?
מה מקולקל? מי שבוחן מחקרים ונתונים על החינוך בישראל ימצא קלקולים בכל פינה. הנה דוגמה: לא מעט תלמידים לומדים שש שנים ערבית. המערכת מאלצת אותם ללמוד ערבית. מה הם יודעים בתום שש שנים? מחקר של עמותת סיכוי על לימוד ערבית בחינוך העברי מצא כי מי שדיווחו שהם בעלי ידע בערבית ורכשו את ידיעת השפה בבית הספר “מהווים 1.6% בלבד מכלל האוכלוסייה היהודית בני 20 ומעלה”. רוב התלמידים מבזבזים שש שנות לימוד על ערבית ובסופן לא יודעים ערבית. לא יודעים לדבר, לכתוב, מתקשים לזהות אותיות. הזמן הוא משאב יקר, משאב שאין לו מחיר – כי אי אפשר להחזיר אותו. מערכת החינוך מבזבזת אותו.
והנה עוד נתון, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. פחות ממחצית מההורים שיש להם תעודת בגרות מסייעים לילדיהם בשיעורי בית. כשני שלישים מההורים שיש להם תואר מתקדם מסייעים לילדיהם בשיעורי בית. ועוד: אחוז הילדים שנעזרים בשיעורים פרטיים עולה ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר וככל שההכנסה לנפש במשק הבית גבוהה יותר. לא מפתיע, אבל משמעותי. בתי הספר מתקשים ללמד מקצועות שדורשים ריכוז ומאמץ. מורים פרטיים הם התשובה המתבקשת. אם אתם גרים בשכונה של הורים משכילים, חפשו את המורים הקרובים למקום מגוריכם ותגלו שידיהם עמוסות בעבודה. אם ילדיכם הולכים לבית ספר שיש בו ילדים עם שאיפות והורים עם משאבים, תגלו ששיעור גבוה מאוד מהם נעזרים במורים פרטיים. הורה בעל אמצעים, שיש לו ילדים עם שאיפות להתקדם בחיים, יודע שאי אפשר לסמוך על בית הספר. צריך לעזור בבית, וצריך לגייס עזרה מבחוץ. שוב, מדובר בבזבוז זמן. השיעורים בבית הספר מיותרים, התלמידים מתקדמים בעזרת הסיוע מבחוץ.
ולא רק בזבוז זמן, גם הרחבת פערים. מי שיכול ומבין, נעזר – מי שלא יכול, או לא מבין, סומך על המערכת. התוצאה היא פיגור חינוכי שמוביל לפיגור תעסוקתי וכלכלי. חוקרים במרכז טאוב חשפו כיצד המעבר מחינוך מקצועי־טכנולוגי לחינוך עיוני לא שיפר את מצבם של תלמידים מהפריפריה. החוקרים תוהים “כיצד ניתן להסביר את הממצאים האלה, בייחוד לנוכח ההשקעה הניכרת במסלול זה, המתבטאת בכיתות קטנות ובשעות תגבור”. לא צריך לתהות. המורים אותם מורים, התלמידים אותם תלמידים. לא חשוב איך קוראים למסלול, אם לא לומדים – לא לומדים.
מה עושים? הנה הבעיה: קשה לראות מה אפשר לעשות כרגע. המערכת תקועה משלוש סיבות: אחת – משרד החינוך הוא מנגנון מסורבל, איטי, שמרני, פוליטי, כוחני. ניעור של המערכת מצריך התפרקות של משרד החינוך מכוחו, והנטייה של משרדים (והשרות העומדות בראשם) היא לשמר את הכוח, ולא להתפרק ממנו. שנייה – ארגוני המורים. מערכת יעילה יותר מחייבת לאפשר גמישות בניהול מורים, בהקצאת שכר, בקידום מצטיינים והדחת הלא-מתאימים. ארגוני המורים לא רוצים לאפשר גמישות, כי משמעותו שגם הם מוותרים על כוחם, וגם הם לא רוצים לוותר על כוח. שלישית – המצב הפוליטי. טיפול שורש במערכת החינוך מחייב הקצאת משאבים, תשומת לב ואנרגיה פוליטית. מערכת פוליטית תזזיתית, ממשלה שמוחלפת פעם בשנה-שנתיים, לא בנויה למהלכים מהסוג הזה. היא עובדת בטווחים קצרים, ומטפלת בכיבוי שריפות, לא בתכנון ארוך טווח.
מה עושים? הנה פתרון אפשרי: כל אחד לנפשו. זו הצעה קשה, יהיו שיכעסו עליה. אבל לטעמי הכרחית. כמובן, היה טוב יותר לתקן את המערכת. היה טוב יותר למנוע את בזבוז המשאבים, לארגן מחדש את המערכת, את דרכי הכשרת, קליטת וקידום המורים, להקטין את הכיתות, לחזק את המשמעת. היה טוב יותר – אבל כרגע, וכבר שנים רבות, שזה לא נראה ריאלי. הזמן עובר, וקשה לזהות שיפור. הנה, לדוגמה, מה שכתב שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין: ״הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך קשורות לא רק לשיטות הוראה, אלא גם למבנה הריכוזי הקיצוני של מערכת החינוך: כדי לצמצם פערים יש למשוך מורים טובים לבתי ספר חלשים. לשם כך יש צורך בהנהגת שכר דיפרנציאלי וחוזים אישיים. להסתדרות המורים יש טיעונים משכנעים בזכות ההסכם הקיבוצי, אך צורכי החברה הישראלית מכתיבים סטייה מדרישה זו לפחות בבתי ספר בעלי הישגים נמוכים; אולי רק לפרק זמן מוגבל, למשל עשור״.
יודעים מתי כתב רובינשטיין את המשפטים הללו? התשובה: לפני עשרים שנה (ואם תרצו להיות קטנוניים – 19 שנה). מה קרה מאז? שרה באה ושר הלך, פה ושם נרשמה התקדמות, פה ושם נסיגה, אבל המצב הבסיסי לא השתנה. כיתות גדולות, משמעת רופפת, מערכת ריכוזית, העדפת בינוניות על פני מצוינות. פשרה. השלמה עם המעט שיש. הרמת ידיים נואשת מול המערכת.
אז כן, כל אחד לנפשו: להורים האמידים והמשכילים זה יהיה קל יותר. צריך להחליט ולבצע. חלק ניכר מהם כבר עושים את זה. להורים במקומות אחרים זה יהיה מסובך יותר, ויש כאן כמובן סכנה של הרחבת פערים, של הדרדרות נוספת. לכן, גם עמותות, תורמים, יזמים, פעילים, מתנדבים, צריכים להשתתף במאמץ הזה – אבל להשתתף בו אחרת. לא שינוי מטרה, שינוי כיוון. לא לשפר את מערכת החינוך, אלא לעקוף אותה. אין ברירה אלא לעקוף אותה, כי כל מה שנכנס למרחב העקום של מערכת החינוך מתעקם. אפשר לקוות, שפעילות עוקפת תוביל, עם הזמן, גם לטלטלה של המערכת עצמה. אפשר לקוות, שחינוך עוקף יעיל יאלץ גם את המערכת להתעדכן, להשתפר, כדי שלא תהפוך למיותרת.
אבל עד שזה יקרה – יכול להיות שאין מנוס. מסקנה קשה? בהחלט. מסקנה הכרחית? אם יש למישהו הצעות אחרות, ובלבד שיש להן התכנות ריאלית, אשמח לשמוע.
