מחר שנה. ראשונה מתוך ארבע, כך שיש עוד זמן לתקן את מה שהתקלקל, ויש גם זמן לקלקל דברים אחרים. ג׳ו ביידן, נשיא ארה״ב, מסיים שנה בתחושה של החמצה, אכזבה, ובידיעה שהוא מוכרח לעשות מה שהאמריקאים מכנים ״רי-סט״. לאתחל את הממשל שלו. לדייק את המטרות שלו. להבין מה ריאלי להשיג, ומה מוטב להשליך הצידה, כי כבר לא יקרה. בטח לא השנה, כשענני בחירות האמצע (נובמבר) כבר מעיבים על האופק ומאלצים את כל המחוקקים להתיישר לפי גחמות האקטיביסטים של פריימריס והבוחרים, הלא רבים, שטורחים להצביע גם ביום הבחירות.
אז מה, הממשלה תשרוד את 2022, או שהחדשות גורמות לכם לפקפק בזה? בואו והצביעו
ביידן הצליח קצת יותר ממה שנדמה, קצת יותר ממה שהציבור נותן לו קרדיט. הוא קיבל מדינה במצב לא מי יודע מה, ובעיצומה של מגפה שמקשה על כל מהלך שאפתני בסוגיות אחרות. הוא קיווה להצליח בכמה מהלכים כאלה, וברובם נכשל. השבוע סומן כישלון נוסף, שנוגע לחוקי הבחירות. בשבוע שעבר חטף סנוקרת מבית המשפט העליון. ביידן לא גרם לזה שבית המשפט העליון כל כך שמרני, אבל הוא בהחלט קורבן של העובדה הזאת. זאת מציאות שירש. כמו הקורונה. מציאות שתאלץ אותו להתאים את עצמו אליה. כי מה שהתברר השנה הוא דבר פשוט: היא מסרבת להתאים את עצמה אליו. היא חזקה ממנו.
השנה התחילה עם הרבה ציפיות, וביידן עשה לא מעט קולות של תנופה בתחילת הדרך. אבל תקלה רדפה תקלה. פעם הרפובליקנים בסנאט בלמו אותו, ופעם הפרוגרסיבים במפלגתו שלו הקשו עליו, ופעם בית המשפט, ופעם נסיגה שלא מצטלמת טוב מאפגניסטאן, ופוטין שמצפצף עליו, ושני חברי סנאט דמוקרטים שעושים לו בית ספר. הנשיא חזק בתואר, אבל כדי למשול הוא צריך שיהיה מי שיתמוך בו, ולביידן אין כריזמה, ובקושי יש רוב, ויש אג׳נדה שלא מתיישבת עם הנסיבות.
גרף אחד, שפורסם אתמול על ידי מכון הסקרים גאלופ מסכם את השנה של הנשיא ומפלגתו יותר טוב מכל פסקה של מלל. גרף שמלמד איך ביידן התחיל את השנה ואיך סיים אותה. הוא מעניין, משום שכלל איננו עוסק בביידן, אלא במידת התמיכה של אמריקאים בשתי המפלגות העיקריות שלהם. בתחילת שנת הכהונה, הנשיא נהנה מתמיכה גבוהה למדי. היא נשארה גבוהה עד תחילת הקיץ, כאשר המגפה קצת נרגעה בזכות תפוצת החיסונים. אבל בקיץ בא גל הדלתא והבהיר שעוד ארוכה הדרך. התמיכה בביידן החלה לרדת. הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן הורידה אותה עוד. האינפלציה העולה וידאה שביידן יישאר למטה.
וככל שהנשיא ירד, המפלגה ירדה איתו. באופן מסורתי, לדמוקרטים יש תמיכה קצת יותר גבוהה מזו של הרפובליקנים. כלומר, יש שיעור קצת יותר גבוה של אמריקאים שמזדהים כדמוקרטים, או נוטים לדמוקרטים, מאשר כאלה שמזדהים כרפובליקנים. ״בין הרבעון הראשון לרביעי, אחוז המזדהים כדמוקרטים ירד בשני אחוזים, ואחוז ה״עצמאים״ שנוטים לדמוקרטים ירד בחמישה אחוזים. שיעור המזדהים עם המפלגה הרפובליקנית עלה בשלושה אחוזים, ולעצמאים הנוטים לרפובליקנים נוספו ארבעה אחוזים.
התוצאה: מהפך. לא סופי, לא מוחלט, לא דרמטי. אבל מהפך. ביידן נגרר למטה, וגורר את המפלגה איתו. חברי קונגרס עצבניים, שעומדים לבחירה בעוד כמה חודשים, מבינים שהתהליך הזה עלול להותיר אותם מובטלים. מה שכמובן גורם להם להתחשב עוד פחות ברצונותיו של ביידן, ולהתמקד עוד יותר ברצונות הבוחרים שלהם. מי שבא ממחוז פרוגרסיבי, יילך עוד יותר שמאלה, ולא יסכים להתפשר. מי שבא ממחוז שמרני, יזוז מרכזה וימינה, כמו שעושה חברת הסנאט קריסטן סינמה – היא זו שבלמה את הניסיון החובבני של ביידן לשנות את חוקי הבחירות (חובבני, כי הוא לא טרח לבדוק מראש אם יש לו את הרוב הדרוש, ואין לו). במילים אחרות, לא רק שביידן נכנס לשנתו השנייה אחרי שנה ראשונה מאכזבת, הוא נכנס לשנתו השנייה בתנאי פתיחה גרועים עוד יותר מאלה של השנה הקודמת. לא פלא שהעיתונים מלאים בעצות לנשיא מה כדאי לעשות. מן הסתם, לא תתפלאו לשמוע שהעצות סותרות, כל אחת ואחד מושכים לכיוון שלהם. כך זה ימשיך, עד שביידן יבין סופסוף מה ביידן רוצה, ומה ביידן גם יכול.
