אחד העניינים שהחברה הישראלית מתחבטת בהם, גם בלי לקרוא לזה כך, הוא השאלה האם אנחנו מדינת ״חיה ותן לחיות״ או מדינה עם ״חזון משותף״. אתמול ניהלתי על העניין הזה שיחה עם קלמן ליבסקינד, וכאן אנסה לומר דבר דומה, אבל בצורה קצת יותר מסודרת.
כשהנשיא ראובן ריבלין נשא את נאום השבטים המוכר שלו, הוא אמר שבמציאות הישראלית של היום ״לא מתקיימים עוד רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידאולוגיות, ומכאן שנדרש מעבר מהתפיסה המקובלת של ׳רוב ומיעוט׳ לתפיסה חדשה של שותפות״. מה זה אומר? שעוברים מתרבות דומיננטית שמכתיבה את אופי המדינה – מה שהיום יש מי שמכנים ״הגמוניה״ – לתרבות פלורליסטית של קבוצות שלכל אחת האופי שלה שהיא זכאית לבטא. ריבלין הציג את המצב כעובדה שאין להימלט ממנה. כמצב נתון שיש הכרח להסתגל אליו. לא בטוח שצדק. כך או כך, אפשר לקרוא את ההצגה הזאת גם כהבעת משאלה. תחיה כל קבוצה את חזונה כהבנתה. ותפיסה חדשה של שותפות תאפשר למדינה להמשיך להתקיים.
איך תיראה שותפות חדשה? זו שאלה חשובה. תכף נגיע אליה. אבל קודם ננסה להבין מה משמעות ההבדל בין ״תרבות רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות״, לבין ״תפיסה חדשה״ שבה כבר אין רוב, אין מיעוט, יש שבטים שלכל אחד אידיאולוגיה אחרת. וננסה לעשות את זה בעזרת כמה דוגמאות. הנה אחת: השאלה אם כן או לא יותרו אירועים בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי.
אפשרות אחת היא לומר שבישראל יש רוב המכתיב את היחס לשאלות יסוד אידיאולוגיות, ורוב זה מכתיב שישראל היא מדינה ליברלית-מודרנית שאינה נוקטת הפרדה מגדרית, ומכיוון שכך הכלל הזה חל על כולם. הרוב כופה עמדה על המיעוט.
אפשרות שנייה היא לומר שישראל מאפשרת לכל קבוצה לפתח את התרבות שלה ואת החזון שלה, ואם יש שבטים (חרדים) שרוצים הפרדה מגדרית, אז ׳חיה ותן לחיות׳ – אין סיבה שלא לאפשר להם לממש את חזונם.
והנה עוד דוגמה: השאלה אם נשים כן או לא יכולות לקרוא בספר תורה ברחבת הכותל.
אפשרות אחת היא לומר שישראל היא מדינה שיש לה אתוס תרבותי שחל על מקום ציבורי כמו הכותל וזכותה לקבוע מה מותר ומה אסור למי לעשות בכותל על פי מסורת ישראל.
אפשרות שנייה היא לומר שישראל מאפשרת לכל שבט לפתח את התרבות שלו ואת החזון שלו, ואם נשים רוצות לקרוא בתורה ברחבת הכותל אז ׳חיה ותן לחיות׳ – אין סיבה לא לאפשר להן (וליבסקינד הוסיף: ולאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית…).
האזינו: שמואל רוזנר וחיים שפירא על סטטיסטיקה בחיי היומיום
בעניין דומה: פלורליזם או התגוננות, דילמת הישיבה בתל אביב
כמובן, בכל מקרה לא מדובר על מצב של הכל-כן או הכל-לא. ליבסקינד שאל מה אם יהיה שבט ישראלי שירצה לנסוע בצד ההפוך של הכביש. לזה יש תשובה פשוטה: שבט כזה יסכן את חיי השבטים האחרים ולכן אי אפשר להתיר לו לממש את חזונו. אבל נדמה שהרעיון ברור: בגבולות האפשר והסביר, ואולי אפילו קצת מעבר להם, מדינה מאפשרת היא מדינה שמחבקת את השבטיות, בעוד שמדינה לא מאפשרת היא מדינה שדוחה את חזון השבטים ומבקשת לייסד אתוס משותף, שיש בו משום פגיעה בערכים הפרטניים של השבטים.
שתי הדוגמאות שהצגנו – נשים בכותל והפרדה מגדרית – לא זהות. בכוונה בחרתי בדוגמאות לא זהות, כדי להראות שבכל המחנות שמתווכחים כאן על כל מיני דברים האידיאולוגיה היא לא תמיד עקבית. למה אני מתכוון: למשל למי שאומרים שזכותם של החרדים לא ללמד לימודי ליבה – אבל במקביל אומרים שצריך לאסור על מצעד גאווה בירושלים. או ש או ש. או שכל שבט מממש את החזון הערכי שלו, ואז החרדים בוחרים בחינוך בלי ליבה, והצועדים בוחרים בנפנוף דגלי גאווה, ואין אלה מפריעים לאלה או מנסים למנוע מאלה. או שמותר לתבוע מהחרדים לוותר על חזונם החינוכי, ומותר לתבוע מהגאים לוותר על חזונם החינוכי. אם כופים אחידות תרבותית ברמה מסוימת, אז אפשר לכפות לימודי ליבה. ואם מחליטים שכל אחד חי על פי רצונו, אז אין עילה להגביל מצעדי גאווה.
הדבר הזה חל על הרבה מאוד רכיבים בזירה הציבורית שלנו. וחשוב לדבר עליו בזמן שבו יש בו קיטוב חברתי עמוק, וכל מיני קבוצות משתעשעות או ברעיונות של יותר כפייה (נניח, של תוכניות מסוימות בבתי ספר), או בהצעות של יותר חופש ואוטונומיה (ואפילו חלוקה לקנטונים) של קבוצות שונות.
"קל לנו לשכוח מה המחיר של אובדן חזון משותף, ולרצות שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה": @rosnersdomain מסביר כי הרצון שלנו שכל מגזר יעשה מה שהוא רוצה עשוי לפגוע באינטרס של המדינה#עצם_העניין עם @KalmanLiebskind pic.twitter.com/hhATQ2Npc2
— כאן חדשות (@kann_news) June 4, 2023
עכשיו נחזור לשאלה של השותפות החדשה. איך תיראה שותפות חדשה, שמאפשרת לכל שבט לחיות על פי דרכו? הרבה מההצעות שנוגעות לשותפות כזאת מציעות למעשה קיבוע של ״כללי משחק״. כלומר, כל שבט חי על פי חזונו, וההחלטות המשותפות מתקבלות באמצעות מנגנון מוסכם שאיננו אידיאולוגי אלא טכני. פרופ׳ ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי (ולכן גם הבוס שלי), כתב ב״הארץ״ מאמר מנומק שבו הוא מציע מתכונת כזאת. ״השסע החברתי והאידיאולוגי המאפיין אותנו״, כתב, ״לא מאפשר לנו להכריע במלחמת התרבות, אבל אינו מונח מאתנו לקבל על עצמנו חוקה רזה, שתהווה מסגרת מוסכמת ויציבה לניהול המחלוקת בעתיד. ניתן להגיע להכרעה על כללי המשחק משום שהם אינם עוסקים בערכים שלגביהם מתנהלת מלחמת התרבות״.
זה רעיון מפתה משתי סיבות:
האחת – בעת מחלוקת קשה, לפעמים מה שצריך זה קודם כל הרגעה. חוקה רזה היא אספירין. לא נכריע עכשיו, לא בשאלות השבת, ולא הגיור, ולא החזון, ולא הליבה, ולא שום דבר שיש לו ריח אידיאולוגי. נכריע רק בשאלה איך מכריעים, ואת זה נעשה באופן שיהיה מקובל על כולם – כלומר, יבטיח לכולם חיסון מפני ניצחון מוחץ של המחנה היריב (כי אם לא תהיה הבטחה כזאת, אין סיכוי להעביר חוקה רזה).
השנייה – ״חיה ותן לחיות״ זה פתרון מאוד נוח בהרבה מובנים. הוא ליברלי, פלורליסטי, מכבד את כולם. כל אחד יעשה כרצונו. ניתן לחרדים להיות חרדים (בלי לימודי ליבה), לבדואים להיות בדואים (ואולי לשאת יותר מאישה אחת), לחילונים להיות חילונים (בלי מגבלות על חמץ בפסח). למה לריב על המרחב המשותף אם אפשר להיפרד בכל עניין ערכי ולהיפגש רק לצרכים משותפים החיוניים לכלל?
שאלה טובה, ומורכבת. ולא נציע שורה תחתונה של הכרעה, משום שהשורה התחתונה שלנו לא טובה יותר משלכם, ומשום שהדיון הזה מחייב זמן ומחשבה, ומשום שלהכרעה עצמה יש ממד אידיאולוגי – כלומר, בעוד אנו מנסים להימלט מהכרעה אידיאולוגית אנחנו מקבלים החלטה שיש לה משמעות אידיאולוגית.
אז אם לא נציע שורה תחתונה, איך בכל זאת נסכם? בשתי הערות חשובות.
האחת – ראוי לשמור על עקביות. חיוני לשמור על עקביות. מי שבעד חיה ותן לחיות, שלא ינסה לכפות את עמדתו על אחרים. אם החרדים רוצים שיתנו להם לחיות על פי תרבותם, מנימוקים של פלורליזם, שלא ינסו להשפיע על חייהם של הלא-חרדים. אם החילונים המובהקים רוצים שיתנו להם לחיות בלי כפייה תרבותית, מנימוקים של פלורליזם, אזי שלא ינסו לכפות את ערכיהם על החרדים.
והערה שנייה, עוד יותר חשובה. שתיים – כבר אמרנו, הרעיון של ״חיה ותן לחיות״ הוא רעיון מפתה. הרעיון של חיים ביחד כשכל מה שמחבר אותנו אלה ״כללי משחק״ הוא רעיון מפתה. אלא שאלה רעיונות שמותירים חלל גדול בלב הפרויקט הציוני-ישראלי. אלה רעיונות שמותירים את ישראל דלה וחסרה באגף הלכידות והחזון המשותפים. וגם את זה צריך לקחת בחשבון, לפחות כאפשרות שיש בה סכנה: חברה כמו החברה הישראלית תתקשה לייצר מענה אפקטיבי לאתגרים משותפים ולאויבים משותפים אם היא מתפרקת לקבוצות ולשבטים, שהשותפות שלהם מאבדת ממד של תוכן ונעשית לשותפות שהיא בעיקרה טכנית. אז נכון, הרצון להימנע מהכרעה אידיאולוגית הוא רצון מובן. אבל לא בטוח שזה מה שישראל צריכה. יכול להיות שישראל דווקא צריכה הכרעה. יכול להיות שישראל צריכה דווקא את מה שריבלין שכנע אותה שאיבדה: רוב ומיעוט ברורים בהתייחס לשאלות יסוד אידאולוגיות. כלומר – מידה של הגמוניה.
