שני דברים חשובים קרו ביומיים האחרונים, שמבשרים שמזג האוויר הפוליטי משתנה.
הראשון, דברים נחרצים יותר מבעבר של בני גנץ בגנות הממשלה שהוא חבר בה. הוא הודיע על מעבר ליד מרדכי. הוא הזכיר שיש פער משמעותי בינו לבין חברים אחרים בקואליציה. גנץ רוצה בעזה ״ 100% שליטה ביטחונית – 0% שליטה אזרחית״. וזה כבר נשמע כמעט כמו סיסמת בחירות.
השני, החלטה של ״כוח קפלן״ להחזיר את ציבור תומכיו לרחובות. לא כדאי להקל בזה ראש. הממשלה כבר הבהירה בכמה דרכים, שאין בכוונתה לסיים את דרכה מרצון. ומי שלא הבין, קיבל את המסר בגרסת השר יצחק גולדקנופף: “אני לא רואה שאף אחד פורש מהממשלה הזאת. למי רע פה? 64 חברי כנסת, יש להם משרדי ממשלה שעובדים, יש להם תקציב מסודר״.
האזינו: גלבר, פינקלשטיין, קלגסבלד, מה תועיל ועדת חקירה?
מסקנה: גנץ מתחיל להרהר ביום שאחרי הממשלה. לא מחר, אולי לא מחרתיים, אולי לא לפני שיתבהר סופית מה קורה בחזית הצפון. אבל הרהור כבר יש. וכל מילה לעומתית של גולדקנופף, וכל חודש נוסף של שירות מילואים למשרתים, במקביל להמשך הפטור לבעלי הפטורים, והמשך הזרמת התקציבים לישיבות, רק יקשו עליו להחזיק מעמד בקואליציה. ברגע מסויים יחליט שהגיעה העת. שאר חברי הממשלה יספקו לו אלף סיבות, או תירוצים. סמכו על בן גביר, שיעשה איזו פרובוקציה, סמכו על סמוטריץ׳, שלא יוכל לפגר הרבה אחרי בן גביר. סמכו על נתניהו, שלא יהסס לחזק את הבייס. סמכו על כל אלה – תירוץ יהיה, גם אם גדעון סער, שמגלה את עצמו מחדש כמנהיג ימני נחוש, יחליט להישאר בחברת החברים מפעם.
הרגע שבו גנץ יפרוש, ומפגיני קפלן כבר יהיו ברחובות, יהיה הרגע הקובע. זה הרגע שיחבר את מי שעוד דבקים בחבירה לממשלה כי אין ברירה, לבין מי שמעולם לא רצו בה, או מזמן התייאשו ממנה. בואו נקרא להם בשמות: תומכי המחנה הממלכתי. תומכי יש עתיד. הראשונים עוד לא יוצאים לרחובות, ועוד לא רוצים בחירות. הם מחכים לסימן. אבל לא צריך לטעות בהם: הם באמת מחכים לו, ומניחים שיבוא. הם רוצים שהממשלה תלך ברגע המתאים בעיניהם. מתי הוא יבוא? חלקם אומרים ״בסתיו״, כלומר, כנראה, אוקטובר, או נובמבר 2024. חלקם אומרים, מייד אחרי הפרישה של גנץ מהממשלה. נניח שגנץ יפרוש באפריל, נוסיף שלושה חודשים כי החוק מחייב, נגיע ליולי, או אוגוסט. אולי הבחירות יהיו אז (כי זה מה שהם רוצים), אולי יחליטו שקיץ זה לא זמן, וגם הם יתפשרו על אוקטובר.
רוב בעלי הדעה מקרב תומכי המחנה הממלכתי, שהיא המפלגה הגדולה בסקרים כרגע, ובפער גדול, מחזיקים בעמדה שפורטה כאן: אחרי שגנץ פורש, או הסתיו. כאמור, תאריכים שקל לדמיין יחדיו. כשליש מתומכי גנץ קצרי רוח. הם רוצים בחירות כבר בעוד שלושה חודשים. ויש גם מי שמוכנים להמתין הרבה יותר, או טרם גיבשו דעה. גם בזה יש הבדל בין הבוחרים של גנץ, שתיארנו עכשיו, לאלה של יש עתיד ויאיר לפיד. להם יש דעה, כמעט בלי מתלבטים. וגם הדעה ברוב מוחץ: בחירות עכשיו. שזה אומר בעוד שלושה חודשים. שלושה מכל ארבעה בוחרים של לפיד סבור שזה הזמן. מיותר לומר שזה גם מה שרוצים תומכי המפלגות שמשמאל ללפיד, או מה שנשאר מהן (מדובר בעיקר בתומכים עתידיים של מפלגת שמאל חדשה בראשות יאיר גולן).
בגלל הנתונים האלה, למה שקרה השבוע יש משמעות. לגנץ לבד, שמשמיע ביקורת, אין הרבה משמעות. לכוח קפלן לבד, שיוצא לרחובות, אין הרבה משמעות. השילוב של השניים הוא זה שמבשר על שינוי, על תנופה של אופוזיציה שמתחילה להתחבר מחדש, אחרי חודשים של הלם המלחמה, ושל מחלוקת החבירה לממשלה. כל מילת ביקורת של גנץ, תוסיף קהל למפגינים בקפלן. כל התכנסות של המפגינים בקפלן, תאותת לגנץ שזמן ההחלטה מתקרב. אפשר להתווכח מהיום ועד עוד שנתיים אם הגיע או לא הגיע הזמן, אם זה מוקדם מדי או מאוחר מדי, אם זה מעשה אחראי או לא אחראי. הוויכוח לא מעניין, כי כולו – כולו – מפוזיציה. שיעור גדול מאוד מתומכי הקואליציה השתכנעו שהדבר הנכון יהיה לקיים בחירות במועדן, בעוד יותר משנתיים. שיעור גדול מאוד מתומכי האופוזיציה לא יקבלו החלטה כזאת בשוויון נפש. הם יצאו לרחובות כפי שיצאו לפני כמה חודשים, לפני המלחמה. אם המספרים יהיו דומים, אם האנרגיה תהיה דומה, לממשלה יהיה קשה לחמוק מקבלת הדין. היא תתקשה לנהל מדינה במשבר חמור כאשר מאות אלפי ישראלים גודשים את הרחובות. כמובן – היא ותומכיה יטענו שהמפגינים פוגעים במאמץ המלחמתי. זה כבר יהיה ארגומנט של בחירות. כמובן – יריביה יטענו שהיא, הממשלה, מחבלת במעשיה במאמץ המלחמתי. גם זה יהיה כבר ארגומנט של בחירות.
הערת אזהרה מתחייבת: הכל תלוי במה שיקרה עם החטופים, ותלוי במה שיקרה בעזה, ותלוי במה שיקרה בצפון. כך שלהתנבא אסור, אבל להעריך אפשר: יהיו בחירות עוד השנה. עוד ב-2024. כי לכולם קשה גם כך, ואם לא יהיו בחירות, יהיה קשה הרבה יותר.
