מדברים עכשיו הרבה על גיוס נשים ליחידות קרביות. יש את נשות השריון הקשוחות, שהרמטכ״ל החליט שהניסוי איתן הצליח. יש את מי שעתרו לבית המשפט, ובזכותן יפתח צה״ל עוד כמה יחידות לנשים. את הזרקור מכוונים בעיקר ליחידת העלית 669, אבל לא בטוח שזה הכיוון הנכון. לא פחות מעניין הגיוס של צעירות נמרצות לחטיבת חי״ר, אמנם במחלקות הניוד, שעוסקות פחות בלחימה עצמה ויותר בתמיכה בלוחמי החוד, ובכל זאת: חטיבת חי״ר שיהיו בה לוחמות. זה יכול להיות שינוי משמעותי.
מעלים לכם את שכר הדירה? בואו והשיבו לסקר השוכרים והמשכירים
מסכימים או לא? ״עם פחות חרדים, מצבה של ישראל יהיה יותר טוב״
מדברים הרבה על הצעד הזה, מתווכחים עליו הרבה. וכרגיל, הוויכוח מתפזר ומתגלגל בלי סדר. לפחות שלוש קומות של טיעונים משמשות בו בערבוביה. האחת – שאלת השוויון וההזדמנויות לנשים; השנייה – שאלת הדת והצניעות והחיילים הדתיים; שלישית – שאלת המקצועיות של צה״ל. שווה לשים לב: כל טיעון מתייחס למעשה לקבוצה אחרת, ולשאלה אחרת. הראשונה עוסקת במקומן של נשים. השנייה עוסקת ברגישותם של דתיים. השלישית עוסקת במקצועיות של הצבא. ואם רוצים: מה טוב לנשים, מה טוב לדתיים, מה טוב לצבא. אלה שלוש שאלות נפרדות. אלה שלוש שאלות שכדאי להבחין ביניהן, כי כל אחת מובילה את הדיון לנתיב אחר.
מה טוב לנשים (ולחברה בכלל): זו שאלה חשובה מאוד. צה״ל הוא צבא שלנשים יש בו מניה שווה בשוויה למניית הגברים. ובמילים אחרות, כדאי להיזהר מהדיבור שמשתמע ממנו שישנו צה״ל, והוא של הגברים, וישנן הנשים, שצה״ל ״פותח״ או ״סוגר״ בפניהן יחידות. אם צה״ל שייך לכלל האזרחים, אזי הדיון על פתיחת וסגירת יחידות הוא דיון שצריך להיות בו קול שווה לנשים.
אף אחד לא עושה להן טובה. אף אחד לא בעל בית שהן האורחות שלו. אף אחד לא צריך ״לשמור על הבריאות שלהן״ בהתנשאות פטרונית. גברים מתגייסים ליחידות עלית ובריאותם לעיתים נפגעת. אם נשים יתגייסו ליחידות עלית, גם בריאותן עלולה להיפגע. עכשיו צריך לדבר על רמת הסיכון לפגיעה, וסוג הפגיעה, ומשמעות הפגיעה. החייל שמסכן את ברכיו צריך לחשוב על הברכיים. החיילת תסכן את הברכיים, אולי יותר, ואולי תסכן גם אברי גוף אחרים (ובואו נודו על האמת: הדיבור על ״בריאות״ הוא למעשה דיבור על היכולת ללדת, שלכמה גברים נדמה שיש להם חובה להגן עליה יותר מאשר על ברכיים, אבל ספק אם זו עמדה שאפשר להגן עליה). כך או כך, הבריאות היא של החיילות, ואין מי שהופקד להגן עליה יותר מאשר על הבריאות של החיילים. גם אין מי שהופקד להגן על החיילות מפני עצמן. הן בעלות הבית. לכן, צריך לשמוע מה טוב להן. מה טוב בעיניהן. וכמובן, שיחה שנקודת המוצא שלה שוויונית לא בהכרח תוביל לתוצאה המקווה על ידי כלל הנשים או כלל הגברים (כי ספק אם ישנה תוצאה שכולם יהיו מרוצים ממנה). אבל שיחה שנקודת המוצא שלה שוויונית כן תאפשר לקבל החלטה שיש לה לגיטימציה רחבה, ושיש לה בסיס תמיכה רחב.
מה טוב לדתיים: חלק מרבני הציונות הדתית מתריעים ששילוב נשים ביחידות קרביות לא יאפשר לגברים דתיים לשרת ביחידות הללו. הטענה הזאת נשענת על מעט עובדות והרבה משאלות לב. האם יש באמת הרבה חיילים דתיים שיוותרו על הצנחנים שמא יתקלו בסמלת ממחלקת הניוד? אולי יש – אולי יתברר שאין הרבה. הרבנים לא רוצים לקחת סיכון, שמא יתברר שצאן מרעיתם לא בדיוק מקשיב להם. צה״ל לא רוצה לקחת סיכון, כי בכמה מהיחידות הקרביות ביותר ישנו שיעור גבוה מאוד של חיילים דתיים, שיקשה עליו בלעדיהם. כמובן, אם עמדת הרבנים מייצגת בעיקר את הרבנים, ופחות את המתגייסים, אפשר להתעלם ממנה. כך שאולי כדאי היה לבדוק אותה. אבל נניח שהיא מייצגת גם את המתגייסים. מה במקרה כזה? במקרה כזה יש שתי אפשרויות: לבלום כניסת נשים ליחידות בצה״ל (ולפגוע ב-50% מהאוכלוסייה), או למצוא הסדרים שיאפשרו כניסת נשים לצה״ל (בלי לפגוע באפשרות השירות של חיילים דתיים).
להסדרים יהיה מחיר. הם לא יפגעו באף חייל, או חיילת, אבל כן יפגעו בחברה הישראלית. מן הסתם, הם יביאו להפרדה של מחלקות או פלוגות, ולמעשה, לצמצום אפשרות המפגש של חיילים דתיים ולא דתיים, שיש לו תפקיד בלכידות של החברה הישראלית. זה לא יהיה צבא של ״מליציות״ כמו שיש מי שממהרים להזהיר, אבל כן יהיה צבא שיש בו הגבלה של מפגשים. בקיצור – בכל מקרה יש מחיר. עכשיו צריך להחליט היכן המחיר יותר גבוה. לרבנים נוח שהחיילות ישלמו את המחיר. זה טבעי, לא מפתיע. גם לא מרגיז. רק חשוב לא לערבב את עמדתם זו אם עניינים אחרים שאינם קשורים אליה.
מה טוב לצה״ל. יש שני דברים שצה״ל בלי ספק צריך. הוא צריך חיילות מרוצות, והוא צריך יחידות לוחמות ברמה גבוהה. הצורך הראשון לא מתבטל מפני השני, והשני לא מתבטל מפני הראשון.
לומר משהו בנוסח ״הדבר היחיד שחשוב הוא שהיחידות הלוחמות יהיו הכי טובות״, ולהתעלם מחשיבות שביעות הרצון של החיילות משירותן יהיה מעשה אווילי. בצה״ל יש הרבה מאוד חיילות, ואם יהיו לא שבעות רצון, ירגישו פגועות, מושפלות, מוגבלות, זה לא יהיה טוב לצה״ל. גם לא במובן המקצועי.
מצד שני, גם לומר משהו בנוסח ״הכי חשוב שיהיה שוויון״ ולהתעלם מהעובדה שתפקידו העיקרי של צה״ל הוא לנצח בקרב, ושלשם כך הוא קיים, יהיה מעשה אווילי. אם שילוב של חיילות ביחידות קרביות יסכן את היכולת של צה״ל לנצח בקרב, ייצא שכרו של הצבא (ושכרה של ישראל) בהפסדה.
מה הבעיה? הבעיה היא שבסוגיות מהזן הזה קשה מאוד לאמוד את הרווח וההפסד ולהשוות אותם. קשה לומר כמה תועלת בדיוק צה״ל יפיק מהעובדה שחיילות יהיו יותר מרוצות. קשה לומר מה יהיה המחיר שצה״ל ישלם, אם ישלם, במקצועיות היחידות הלוחמות בגלל שילוב של נשים. זה מה שהאמריקאים קוראים ״להשוות תפוחים לתפוזים״. מה יותר טוב, תפוז או תפוח? זו שאלה שאין עליה תשובה. אלה שני פירות שונים. מה יותר טוב, צה״ל עם נשים לוחמות או צה״ל בלי נשים לוחמות? קשה להשוות, אלה מצבים שונים.
שורה תחתונה: אל תאמינו למי שבטוח שיש לו תשובה ברורה מה צריך לעשות במצב הזה. אל תמהרו להאמין למי ששולף טיעון מסוג אחד, אבל למעשה מתכוון לטיעון מסוג אחר (המתאם בין מה שחושבים חילונים ודתיים על שילוב בנות מסיבות ערכיות ודתיות, לבין מה שהם אומרים על שילוב בנות מסיבות מבצעיות בהחלט חשוד). בכל מקרה, מדובר בוויכוח שמוכרע בנקודות, לא בנוקאאוט. בכל מקרה, מדובר במצב של פנים לכאן ולכאן. בכל מקרה, אין צד צודק וצד טועה. זה ויכוח שמישהו צריך להכריע בו. זה ויכוח, שאחרי שמושמעות בו שלל העמדות, מישהו צריך לקבוע כיצד ראוי לאזן ביניהן בכדי לקבל תוצאה מיטבית. מי האדם הזה? מי זה שצריך להכריע? הנה הצעה מהפכנית: למה לא האדם שתיאלצו לסמוך עליו כאשר האויב יתקוף את מדינת ישראל, למה לא האדם שאתם סומכים עליו כאשר מטוסים נשלחים ליעדים רחוקים, ויחידות מתגנבות בחשיכה לשטח אוייב, למה לא האדם שמופקד על שלומם של חיילים ושל חיילות בשגרת היומיום ובסערת הקרב – למה לא הרמטכ״ל?
