כמה מילים על שר האוצר. צריך לומר כמה מילים על שר האוצר, ביום שבו מסתמנת העברת תקציב. ועדת הכספים של הכנסת אישרה הלילה את החלק המילולי בחוק התקציב לאחר שכבר אישרה את החלק המספרי. למעשה, בזאת סיימה את דיוניה. עוד מעט קט והכנסת תידרש לאשר את התקציב. אפשר להכין את הכורסה לדרמות הקטנות והגדולות שעוד יבואו. משברים של הרגע האחרון, שאף תקציב לא יכול בלעדיהן, עוד לחיצה על הדוושה, עוד בקשה חריגה, עוד פשרה כואבת, עוד קצת כסף לפה ולשם. אבל כרגע הדרך לאישור נראית סלולה, גם אם איילת שקד חושבת שבני גנץ מעצבן ויאיר לפיד שטחי, וגם אם גנץ כועס על מיכאלי מקדמת הסרבנות, ומיכאלי על גנץ, מקדם ההתנחלות.
כמה אמון יש לכם בשר האוצר? בואו ושתפו אותנו
וברקע ליברמן. הוא רועש הרבה פחות משאר השרים. אולי משום שלא נדרש להדלפות, איומים, מתחים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. תקציב המדינה הוא המקום שבו משפיעים על מדיניות באמת. רוב שאר הדברים – מחוקי כפר קאסם ועד זגזוגי קורונה – הם רעשי רקע לדבר האמיתי. התקציב קובע כיוון ודרך, הוא קובע סדרי עדיפויות לטווחים קצרים וארוכים. כבר ביום הקמתה של הממשלה ניכר שאביגדור ליברמן הוא השר החזק ביותר בקואליציה. השבוע יצא מן הכוח אל הפועל.
שרי אוצר בדרך כלל אינם מנהיגים פופולריים במיוחד. גם ליברמן אינו פופולרי. מכל השרים, הוא השר שמקבל את הציון הנמוך ביותר במדד האמון של אתר המדד. יש לזה כמה הסברים: קודם כל, ליברמן לא היה פופולרי גם לפני הבחירות. בוחרי ימין כועסים על החבירה למרכז-שמאל. בוחרים חרדים כועסים על אתם-יודעים-מה. וגם בקרב בוחרי מרכז-שמאל ליברמן הוא דמות מעוררת מחלוקת, קצת חשודה. בגלל השנים הארוכות בימין, בגלל העמדות בנושאים מדיניים, בגלל ענן החשדות שאפף אותו, כתבי האישום, המשפטים.
וכאמור, משרד האוצר הוא לא המקום שבו הופך מנהיג לא פופולרי למנהיג פופולרי. כך שליברמן לא משפר את מצבו. לא באופן משמעותי. אולי זה לא במיוחד מטריד אותו. יכול להיות שזה לא צריך להטריד אותו.
איזה מן פוליטיקאי לא מוטרד ממעמדו הציבורי? לליברמן יש שתי סיבות עיקריות לא להיות מוטרד, שמבדילות בינו לבין הרבה מאוד פוליטיקאים אחרים. סיבה אחת קשורה למצבו הפוליטי, סיבה שנייה קשורה למצבה הפוליטי של ישראל.
הראשונה – יש לו בסיס בוחרים יציב. לא גדול. אבל יציב. על נפתלי בנט אפשר לשאול אם יעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. על גדעון סער וזאב אלקין אפשר לשאול באיזו מפלגה ירוצו, והאם יצליחו למצוא לה בוחרים, בבחירות הבאות. גם מצבו של בני גנץ לא בהכרח יציב. התחזקות של לפיד משמאלו, והתמרכזות של הליכוד מימינו, וכבר הוא בבעייה. אבל לא ליברמן. ליו״ר ישראל ביתנו יש מידה של בטחון שגם בכנסת הבאה יוכל לשבת, אם רק ירצה בזה.
השנייה – בישראל יש נוהל חדש. אם לא שמתם לב, מהבחירות האחרונות ואילך אפשר להיות ראש ממשלה גם עם מספר קטן, אפילו קטן מאוד, של מנדטים בכנסת. כלומר, אם עד לפני כמה שנים החלום על ראשות הממשלה הוגבל למי שיכול לאסוף עשרים מושבים בכנסת ומעלה, מה שליברמן כנראה לא יכול כרגע, עכשיו מותר לחלום על ראשות ממשלה גם כאשר המספר צנוע יותר. כל מה שצריך זה הזדמנות. להיות לשון מאזניים, לזהות שעמדתך נואשים להקים ממשלה יותר ממך, להתנות את הקמת הממשלה בתפקיד הבכיר ביותר.
הנה, נפתרה לליברמן הבעייה. הוא לא פופולרי במיוחד, ולא צריך להיות פופולרי במיוחד. הוא צריך לשמור על בייס קשיח של חמישה עד שמונה מנדטים, מה שיש בכוחו לעשות. הוא צריך לשמור על ראש פתוח ועל אופציות פתוחות. הוא צריך לממש הזדמנויות. נכון, בממשלה הזאת הוא איננו ראש הממשלה. אפשר לומר שבממשלה הזאת אין בדיוק ראש ממשלה. זו ממשלה שפועלת כוועדה מתואמת, בדרך כלל, של בעלי אחוזות. האחוזה של ליברמן, משרד האוצר, גדולה וחשובה יותר משל רוב השרים האחרים. האחוזה של ליברמן משקיפה על נוף מרהיב, ומאפשרת לבעליה לקדם סדר יום במגוון רחב של תחומים.
אז לא קוראים לו ״ראש הממשלה״. לא עניין גדול.
אז הוא לא צובר אהדה, למרות שהוא השר שבינתיים מתקדם הכי מהר למימוש המטרות שלו. גם זה לא נורא.
הוא לא עושה רעש בזכות התבטאויות חריפות, ולא פותח מהדורות עם הקלטות סודיות, ולא מחולל סערות פוליטיות מלאכותיות. ליברמן עובד יחסית בשקט, ועומד להעביר תקציב שתפור על פי הבנתו את צרכיה של ישראל. לזה קוראים כוח. לזה קוראים השפעה.
הסבר קצר לגרף, שהצגנו אתמול בתוכנית משחקי הכיס: מי שחושב שישראל הולכת לכיוון נכון (בזירה הכלכלית) נותן לליברמן ציון יותר גבוה. מי שחושב שישראל לא בכיוון הנכון, נותן לליברמן ציון יותר נמוך (הציון משמאל הוא המשוקלל לכלל האוכלוסייה).
