1.
חשיפת פרטים מטיוטות פשרה, כאלה שמונחות אצל הנשיא, וגם כאלה שלא, כולל גרסאות פשרה לא זהות של קבוצות מומחים מתחרות, היא חלק מהמשא ומתן. למעשה, שימוש בצוותים שמנהלים מרוץ מקביל למציאת נוסחה מנצחת הוא דבר מקובל בקרב מדינאים ופוליטיקאים. לפעמים יש צוות אחד שהוא האמיתי, וצוותים אחרים הם רק כיסוי. לפעמים כל הצוותים אמיתיים, וכולם גם כיסוי. כך אפשר להכחיש (כי אין ״הפשרה״ יש הרבה גרסאות של פשרה), כך אפשר לבחון תגובות להצעות שונות (כל פרט באוויר הוא בלון ניסוי), כך אפשר להלחיץ את המשתתפים (אם לא תסכימו לפשרה הזאת, נשלוף את השנייה), כך אפשר למנוע גם מהמשתתפים בתהליך לדעת האם הם ה״תהליך״, או שאולי הם רק רימון עשן, הסוואה לתהליך האמיתי שמתנהל בחדר אחר.
מה דעתכם על ההחלטה לתת לרבנות הראשית מעמד ייחודי בענייני נישואים? בוא לדרג 25 החלטות חשובות מתולדות מדינת ישראל
2.
יערה שפירא כתבה שלשום דבר שמצדיק עיון: ״יתרונם הגדול של ניסיונות הגישור עד כה היה היעדרם של הפוליטיקאים. מסתבר שבשיח שמנוהל בידי משפטנים בעלי עמדות שונות, ואפילו שליחיהם של הפוליטיקאים או השופטים – אפשר להגיע לעמק השווה בין תומכי הרפורמה למתנגדיה, ברבות מהסוגיות שעל הפרק״. האם הוא גם נכון? מצד אחד, כמובן שכן. קל יותר לנהל שיחות בלי פוליטיקאים. זה יתרון אם רוצים להוכיח שיש נוסחה אפשרית לפשרה בין משפטנים שאינם פוליטיקאים. מצד שני, כמובן שלא. אין שום משמעות לפשרה בין משפטנים שאינם פוליטיקאים. הפשרה היחידה שיש לה משמעות היא פשרה שפוליטיקאים יכולים להסכים לה.
נדגים משדה אחר: יש המון אקדמאים ישראלים ופלשתינים שמצאו כל מיני נוסחאות מפותלות לפשרה אפשרית בין ישראל לבין התנועה הלאומית הפלשתינית. הנוסחאות מעניינות, התועלת מוגבלת. פשרה ישראלית-פלשתינית אינה עניין למומחים ביחסים בינלאומיים, או למשפטנים, או לאומני גישור – פשרה כזאת היא עניין לפוליטיקאים. כך בסכסוך העגום של ישראלים ופלשתינים, כך בעימות העגום בין ישראלים לישראלים. אפשר להציג את הטענה הזאת גם כך: בגלל שמדובר ברפורמה משפטית, לפעמים נדמה שהתיקון צריך לבוא ממשפטנים. אבל האתגר המשפטי אינו עניין למשפטנים באותו אופן שתקלה בצינור היא אתגר לאינסטלטורים. זו סוגיה חברתית-פוליטית. פתרונה האפשרי היחיד הוא בשדה החברתי-פוליטי. משפטנים כמובן יכולים לעזור, להציע נוסחאות, לחדד ניסוחים. אבל לומר שהיה קל יותר למשפטנים למצוא פשרה בלי הפוליטיקאים זה כמו לומר שלממשלה היה קל יותר לממש את המדיניות שלה בלי האזרחים. נכון – אבל לא בדיוק רלבנטי.
3.
לכם ולי יש סיבה טובה להניח שלא אומרים לנו את כל האמת על מצב תנועת הכסף החוצה מישראל. אולי אנחנו אפילו צריכים לקוות שלא אומרים לנו את כל האמת בעניין הזה. כי בשוק הכלכלי, הפסיכולוגיה קובעת. אם הרבה ישראלים ירגישו שהכסף בורח, הם ירצו להבריח גם את שלהם. תיווצר תגובת שרשרת, יתחיל מרוץ של אזרחים, כל אחת ואחד לנפשם. נכון – התרגלנו לחשוב שאמת תמיד עדיפה על הלא-אמת, אבל זה לא נכון בכל רגע, ולא נכון כשמדובר באפשרות של בהלה. לפעמים, כדי למנוע בהלה, שרק תחמיר את הנזק, צריך לשתוק. לא לצעוק ״שריפה״, שתריץ את ההמונים לשערים, אם ברור שמספר הנפגעים מדריסה יהיה גדול ממספר הנפגעים משאיפת עשן. לא לצעוק ״הכסף בורח״, אם הצעקה תמוטט בבת אחת את היציבות הכלכלית ותוביל לקטסטרופה.
4.
נתוני ״מדד הפשרה״ שלנו הועברו לניתוח של פרופ׳ קמיל פוקס, ובקרוב נחשוף את הנתונים מתוכם. בינתיים, טעימה אחת, שמדגימה את הקושי של הממשלה לגייס דעת קהל. נעזוב את תומכי המרכז שמאל. הם מתנגדים, כמעט עד האחרון שבהם, לרפורמה המוצעת כעת. נתמקד בימין, מחולק לשתי קבוצות. ימין – אלה מצביעי קואליציה כמעט באופן מלא. ימין-מרכז – אלה מצביעים שחלקם הלכו עם הליכוד, או הציונות הדתית, וחלקם הצביעו לבני גנץ או לישראל ביתנו. בימין, התמיכה ברפורמה ערב הבחירות הייתה כמעט מלאה. גם בימין-מרכז היא הייתה גבוהה מאוד (וייתכן שגבוהה מהשמונים אחוז שבגרף – כי חלק ממי ששינו את דעתם מאז אולי כבר ״שכחו״ מה הם חשבו לפני הבחירות).
אבל התמיכה הגדולה ברפורמה לפני הבחירות, כלומר, תמיכה עקרונית בצורך ברפורמה, שבה ההבדל בין הימין לבין הימין-מרכז לא מאוד גדול, הופכת להבדל גדול מאוד במהלך המעשי של הממשלה. מקרב תומכי הימין, הרוב עדיין סבור שהרפורמה תביא יותר תועלת מאשר נזק (84%), אבל בימין-מרכז מחלוקת עמוקה. כמחצית עודם סבורים שהרפורמה תביא יותר תועלת, אבל כמחצית כבר חושבים שתביא יותר נזק (השאר השיבו ״לא יודעים״, שגם זה לא בדיוק נוסף בטחן במהלך של רפורמה). זה כולל, לדוגמה, לא מעט מצביעי עבר דתיים של בנט ושקד, שאמנם הצביעו לבצלאל סמוטריץ׳ אבל מביטים כעת בהסתייגות במה שהממשלה עושה. =
במילים אחרות: מנהיגי הימין צודקים – יש תמיכה משמעותית ברפורמה. מנהיגי הימין גם טועים – יש חשש משמעותי מהרפורמה המוצעת כעת. הרצון הכללי הולך לאיבוד מול המהלך הקונקרטי. וזה כאמור, במחנה הימין, שבו מלכתחילה יש שיעור תמיכה גבוה ברפורמה. ספק אם ההפגנות של היום ישפרו את מצבה של הממשלה בהקשר לתוצאות האלה.
5.
לפני כמה ימים הצעתי כאן שהאירוע העובר עלינו הוא באמת אירוע מכונן, אבל ״לא באופן משפטי – באופן חברתי״. כתבתי שיוזמי הרפורמה המשפטית ״רצו שינוי משפטי, וקיבלו רעידת אדמה חברתית. הם רצו לטלטל את יחסי המערכת הפוליטית עם המערכת המשפטית, וטלטלו את יחסי הקבוצות בישראל״. אם הניתוח נכון, אם זה באמת מה שקורה, צריך לקחת בחשבון שפשרה לא תרגיע את ישראל. היא אולי תוריד במשהו את רמת המתיחות, היא אולי תפתור את הבעיה הדחופה, אבל האתגרים האחרים, שנדחו עד שישראל תתפנה לעסוק בהם, עדיין יהיו איתנו. שאלת השוויון בנטל, שאלת הצביון היהודי של ישראל, שאלת הכלכלה החרדית, שאלת לימודי הליבה. יש אפשרות סבירה שגם אחרי פשרה בעניין הרפורמה, המחנה שהתעורר למחות יישאר קצר רוח, לא מסופק. הדבר שהיה דחוף בעיניו הוא למנוע את הרפורמה, אבל כאשר מה שדחוף יפנה את מקומו למה שחשוב המחנה יגלה שעודו בבעיה: המגמות הדמוגרפיות מעידות על שחיקה נמשכת של יחסי הכוחות לרעתו. כלומר, הוא צריך לעשות אחד משני דברים: להשלים עם העובדה שישראל משתנה, ולמצוא לעצמו הסדרים משביעי רצון במסגרת שינוי כזה, או להגיע למסקנה שישראל משתנה באופן שלא יאפשר לו הסדרים משביעי רצון. שיעור בתי האב בישראל שהתקיימו בהם לאחרונה שיחות בנוסח ״האם יש טעם להישאר כאן״ גבוה עד כדי סחרחורת. השיחות האלה מבטאות חרדה מיידית – מהרפורמה המשפטית. והן מבטאות גם חרדה עמומה, קיומית – מדמותה של ישראל בשנתה המאה, רק עוד עשרים וחמש שנים.
