fbpx

תקופת ה״המתנה״ 2023 מתקרבת לסיום

 

הספר היפה של דני רובינשטיין על קרב ההכרעה בקסטל, באפריל של שנת 1948, קיבל את הכותרת היפה: ״זה אנחנו או הם״. כמו הרבה דברים אחרים בשבוע האחרון, שמהדהדים אירועים מימי מלחמת העצמאות, גם הסיסמה הזאת מתאימה. זה אנחנו או הם לא במובן של חשש להשמדה. חמאס אינו ומעולם לא היה חזק דיו כדי לחסל את מדינת ישראל. זה אנחנו או הם במובן המקומי יותר. שיקום של ישובי העוטף, ישובי מערב הנגב, מחייב ש״הם״, ראשי חמאס, מחבלי חמאס, רוצחי חמאס, לא יהיו שם. זה אנחנו – בשדרות – או הם – בבית להיה. זה אנחנו – בכפר עזה – או הם – בעזה.

הימים האחרונים היו ימים מבלבלים. ישראל ספגה מכה קשה, ואת מה שעשתה אחר כך הציבור התקשה להבין. האולפנים נגדשו בפרשנים שקוראים להכות עכשיו, להכות מהר, והיו שאפילו הספיקו להביע אכזבה על התגובה, היא נראתה להם מהוססת מדי, שגרתית מדי. שוב חיל האוויר, שוב הפצצות, שגרה מוכרת מעזה. אלה היו – אם לחזור לעוד אנלוגיה היסטורית – ימים של ״המתנה״. ערב מלחמת ששת הימים, ההמתנה היתה המתנה למתקפת הפתע של צה״ל. הסיבוב הזה קצת אחר כמובן. ההפתעה כבר היתה, המתקפה כבר היתה. ההמתנה היא המתנה לתגובה המסיבית שהובטחה.

אם היה למישהו ספק, לנוכח נאומי המנהיגים ודברי הגנרלים שכבר נשמעו כמותם בעבר – ישראל כנראה מתכוונת הפעם ברצינות. מתכוונת לחסל את שלטון חמאס במתכונתו הנוכחית. אם היה למישהו ספק, לנוכח הימים הארוכים שחלפו מאז הטבח בדרום ועד לתחילת הפעולה הרחבה – ישראל מתכוונת הפעם ברצינות. מתכוונת להיכנס לעזה, כי ללא כניסה לא יהיה סוף לשלטון חמאס במתכונתו הנוכחית. ההודעה לתושבי עזה להתפנות תואמה עם שר החוץ האמריקאי, שהיה כאן רק אתמול. וזאת הודעה שיש לה משמעות גדולה, מסר לעזתים, מסר לחמאס, מסר לישראלים.

המסר הוא: זה נגמר. מעכשיו, כל עזתי צריך לחשב כיצד נכון לו להגן על חייו ועל חיי משפחתו. מעכשיו, כל מנהיג בחמאס צריך לשקול כיצד לתמרן בנסיבות החדשות. אולי לחלקם תוצע אפשרות לברוח, תמורת החזרת חטופים? אולי חלקם יבינו שאין טעם להילחם, כי ישראל לא תיסוג הפעם?

ימי ההמתנה נוצלו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – בניית הכוח הישראלי על גבול עזה ובגבול הצפוני, כדי לוודא שלצה״ל ישנם כוחות מספיקים למלחמה בשתי זירות. השנייה – מהלך מתואם עם הקהילה הבינלאומית להכלת האירוע העזתי, בניסיון למנוע ממנו להפוך לאירוע מזרח תיכוני רחב. האמריקאים שלחו נושאת מטוסים. הבריטים שלחו כמה ספינות ומטוסים. בכירים בגרמניה, צרפת ומדינות אחרות העבירו מסרים חדים לעמיתיהם במדינות ערביות. זה אמנם נעשה בשפה דיפלומטית, אבל הלוז היה דומה לזה של נאום הנשיא ג׳ו ביידן: דונט! אל תתערבו.

כמובן, אין ערובה לכך שלא יתערבו. אין ודאות שחיזבאללה יסכם את חשבון הרווח וההפסד בהחלטה להימנע מפעולה. שיקוליו מורכבים, ולא תמיד מובנים לישראל (כמו שהתברר לפני שבוע גם ביחס לשיקוליו של החמאס). הנה, גם זה לקח שישראל למדה השבוע. מוטב לשפוט יכולות אוייב ולא כוונות אוייב. מוטב לשאול מה האוייב יכול לעשות ולא מה הוא רוצה לעשות. אם יודעים שהוא יכול – תיאורטית – לפרק את הגדר בכמה מכות דחפור ולהכניס לישראל מאות רבות של רוצחים במתקפת פתע, זה מידע מטריד שמחייב מערך מתאים של התגוננות, גם אם נדמה לנו שאין לאוייב רצון לממש את יכולתו.

למה? כי להעריך יכולות קל יותר מלהעריך כוונות. כי ישראל, ומדינות אחרות כבר למדו בעבר חזור ולמוד שהניסיון להיכנס לראשו של אוייב, להבין את שיקוליו, להעריך את כוונותיו, נועד לכשלון. גם אם אנחנו חושבים שמנקודת מבטו של חיזבאללה לא כדאי לו לתקוף – לא בטוח שחיזבאללה חושב כמונו. ומכיוון שאנחנו יודעים שהוא יכול, אנחנו צריכים להיערך כאילו הוא עלול. זו ההיערכות שחסרה בעזה. בין השאר, משום שישראל הניחה שחמאס מורתע, משום שהעריכה שאולי יפעל, אבל לא באופן שיסכן את שלטונו.

מה יקרה בעזה ביום שאחרי השלמת התוכנית הישראלית? נדמה שדי ברור מה ישראל רוצה: שלטון עזתי אזרחי, שאפשר להמשיך לקרוא לו חמאס, או לא להמשיך לקרוא לו חמאס, ויכול להמשיך לקיים אידיאולוגיה כזאת או אידיאולוגיה אחר – ובלבד שיהיה מפורק מנשק שמאיים על ישראל. הנה, זה העניין: להתמקד ביכולות ולא בכוונות. כל שלטון בעזה יצטרך להחזיק בקצת נשק, וגם ישראל מבינה זאת, משום שאין שלטון ללא נשק. אבל שלטון בעזה לא זקוק לרקטות, ולא למנהרות תקיפה, ולא למטעני נפץ, ולא ליחידות עלית המאומנות להסתערות על בסיסי צבא. כי בכל מה שנוגע ליכולת של ישראל להמשיך לקיים חיים תקינים בדרום רצועת החוץ ובמערב הנגב, זה פשוט מאוד. זה אנחנו או הם.

 

, , , , ,



14/06/2024קברניטי הספינה מכלים את זמנם בקטטות חסרות תוחלת קלמן ליבסקינד, מעריב
המגעים לאיחוד גדול בימין לקראת הבחירות אנה ברסקי, מעריב
איחוד בנט וליברמן משנה את מפת המנדטים יהודה שלזינגר, ישראל היום
הגיע הזמן לומר שלום לאו"ם יהודה בלנגה, ישראל היום
יש אחדות: אף אחד לא מעוניין בחוק ההשתמטות אבי בר אלי, הארץ
המסקנה השגויה של חיים רמון לגבי גיוס חרדים ישראל שמאי, מקור ראשון
מיכה גודמן "פסימי לגבי הטווח הקצר אבל אופטימי לגבי הרחוק" קלמן ליברמן, רשת ב
להפסיק לשחק את המשחק של חיזבאללה אייל זיסר, ישראל היום
השחרור המוצלח לא מוציא את ישראל מהבוץ יוסי ורטר, הארץ
הצלחת הכוח, מגבלות הכוח נחום ברנע, Ynet








מפלגה מושבים בכנסת סקר אחרון
(2024-06-14)
ממוצע המדד
המחנה הממלכתי 8 24 23.9
הליכוד 32 21 22
יש עתיד 24 15 14.2
ישראל ביתנו 6 14 11.5
ש״ס 11 10 9.9
עוצמה יהודית 6 9 9.3
יהדות התורה 7 7 7.3
עבודה 4 5 5.9
רע״מ 5 5 5.1
חדש תע״ל 5 5 4.8
הציונות הדתית 8 5 4.2
מרצ 0 0 2.2
בל״ד 0 0 0
תקווה חדשה 4 0 0

הקליקו על הטורים כדי לארגן את הנתונים לפי סדר