fbpx


5.19/105.13/10

18.4%28.9%22.9%26.9%

״לעשות הכל״ כדי למנוע הסתה (ועוד כמה הערות על השיח הציבורי)

אתמול, אצל ליאת רגב, אמרתי כמה מילים על הסתה. אבל טלוויזיה היא לא המדיום המתאים לניסוח טענה שלמה ומסודרת. לכן, נוסיף מעט גם כאן.

נתחיל בזה: הסתה ניכרת באוזן השומע, לא פחות מאשר בפה הדובר, ואין אוזן אחת דומה לחברתה. ניתן דוגמה: הרב דרוקמן אומר ״לעשות הכל״ כדי למנוע הקמת ממשלה. יאיר לפיד אומר ״נעשה הכל״ כדי למנוע מנתניהו הקמת ממשלה. את הראשון יש מי שמאשים בהסתה. את השני אין מי שמאשים בהסתה (או כמעט ואין). מדוע? נדמה לי שקל להסכים שדרוקמן לא התכוון לאלימות, כפי שלפיד לא התכוון לאלימות. כלומר, הפה הדובר אינו פה מסית. אם יש הבדל, הוא נמצא באוזן. מי מקשיב ללפיד, מי מקשיב לדרוקמן, איך מפוענח לפיד באוזני שומעיו, איך מפוענח דרוקמן.

יש לכם אמון בלפיד? יש לכם אמון בבנט? בואו והשיבו לסקר המדד

נתקדם: הקהל של לפיד איננו הקהל של דרוקמן. מה מבדיל ביניהם? כל מיני דברים, אבל בהקשר של הסתה מה שמבדיל הוא הניסיון המצטבר. ידוע שבוחריו של לפיד נוטים לפעולות רדיקליות פחות מחסידיו של דרוקמן. אגב, זה לא בהכרח לזכותם של אלה ולא בהכרח לגנותם של אלה. ללפיד יש קהל יותר מתון ופחות אידיאליסטי, לדרוקמן יש קהל פחות מתון ויותר אידיאליסטי. מתינות היא דבר טוב. גם אידיאליזם הוא דבר טוב. אבל בהקשר של מה שעלול להתפרש כהסתה, גם אם אין כוונה להסתה, אידיאליזם היא התכונה היותר מסובכת לניהול. זה אומר שדרוקמן צריך להיות זהיר יותר כאשר הוא אומר ״לעשות הכל״ ולפיד צריך להיות זהיר פחות כאשר הוא אומר ״לעשות הכל״. ההשוואה בין שתי האמירות היא השוואה מיתממת. כן – אלה אותן מילים. לא – אין להן בהכרח אותה משמעות. לא באוזני כל השומעים.

נמשיך: חובת זהירות חלה על דרוקמן, אבל גם לזה צריך לצרף שתי הערות אזהרה.

האחת – לדרוקמן (שכמובן משמש כאן רק כדוגמה לשאר הדרוקמנים) שמורה הזכות למחות, גם במילים חריפות, על מה שבעיניו בלתי נסבל. אם ממשלת לפיד-בנט נראית לו בלתי נסבלת, ולא חשוב אם הוא צודק או טועה, מותר לו להקים קול זעקה, וחשוב לאפשר לו להקים קול זעקה. למעשה, מי שרוצה למנוע אלימות צריך להיזהר בחסימת הזעקה. כי אם אפילו לזעוק אסור, מה נשאר?

השנייה – חובת הזהירות של דרוקמן נשענת על ניסיון היסטורי די דל. נכון, כפי שנהוג להזכיר כאן, רק ״הימין״ רצח ראש ממשלה. זה היה מעשה נורא כמובן, אבל מעשה יחיד. קשה לגזור כלל ממדגם של פריט אחד. וגם אם נוסיף את הרימון על הפגנת שלום עכשיו (רצח אמיל גרינצווייג) ונעלה למדגם של שני פריטים, זה עדיין מדגם דל למדי. האם הימין באמת יותר אלים? אני חושב שמתבונן הגון ייאלץ להודות שכן. אבל מספיק מעשה חמור אחד מ״שמאל״ והמשוואה כבר תיראה הרבה פחות נחרצת. ראו מה קרה ליהודי אמריקה, שדיברו כל העת על סכנת האנטישמיות מימין, ואז, בא מבצע שומרי החומות, וגל של פגיעות אנטישמיות דווקא משמאל.

כמה מילים על אנטישמיות. השתמשתי גם בטלוויזיה בתופעה הזאת כדי ללמד על הקושי עם הגדרת ה״הסתה״ בעזרת דוגמה מזירה אחרת. מהי ״אנטישמיות״? בעולם מתנהל כבר שנים ארוכות קרב על הגדרה של המושג הזה. נניח שראש מדינה אומר ״כל היהודים עשירים״, האם זו אנטישמיות? עכשיו נסו ״היהודים הם עם חכם במיוחד״, האם זו אנטישמיות? עכשיו נסו ״היהודים הם רודפי בצע״. מה בעצם ההבדל בין שלוש האמירות הללו? הראשונה לא נכונה עובדתית, ולא ברור אם היא חיובית או שלילית, פנים לכאן ולכאן. בעניין השנייה, יש לי ספק אם היא נכונה (אני כנראה מכיר יותר מדי יהודים), אבל היא בוודאי מחמיאה. השלישית לא נכונה וגם נגטיבית. אם הפה הדובר הוא הקובע מהי אנטישמיות, קל להסכים שהשלישית כן, והשנייה מן הסתם לא, והראשונה תלויה בפרשנות. אם האוזן קובעת, תלוי מי המאזין. כל שלוש האמירות מבדילות את היהודים משאר בני האדם ומייחדות אותם כקבוצה. זה פתח לאנטישמיות.

ננסה מהלך דומה עם הסתה. ״בנט בוגד״. ״בנט בוגד בערכי הציונות״. ״בנט בוגד בבוחריו״. בכל שלוש האמירות בנט הוא ״בוגד״. מילה קשה, שטוב יותר לא להשתמש בה. אבל האם כל השלוש הן בגדר הסתה? נראה די ברור שהשלישית אינה הסתה. מותר לומר שבנט, בהחלטתו לחבור ללפיד, בגד בבוחרים שהבטיח להם לא לחבור ללפיד. ומה עם השנייה? האם טענת בגידה בערכים היא טענה מסיתה? גם את זה לא קל לטעון. כך שנשארנו עם הראשונה. ״בנט בוגד״. אבל במה הוא בוגד? הרי ברור שמי שנושא שלט ועליו הכיתוב ״בנט בוגד״ מתכוון לומר שבנט בוגד במשהו. בערכים, בבוחרים, בדרך אידיאולוגית. כך שעצם המילה ״בוגד״ לא מלמדת שום דבר על מסקנה שנגזרת ממנה. נגיד שהוא בוגד בבוחריו – אז בוגד. אולי הוא ראוי להוקעה, אולי הוא ראוי לשבח (אם אתם תומכים במהלך של בגידה בבוחרים כדי להקים ממשלה). כך או כך, אין דרך לקבוע שהכותב התכוון להסית לפגיעה פיסית בבנט.

נתקדם עוד קצת. בחודשים שקדמו לרצח יצחק רבין נשמעו קריאות קשות מאוד בגנותו. ״בוגד״ ועוד כל מיני דברים שמוטב היה שלא ייאמרו. בחודשים שבאו אחרי הטבח בסברה ושתילה נשמעו קריאות קשות מאוד בגנותו של ראש הממשלה מנחם בגין. ״רוצח״, ועוד כל מיני דברים שמוטב היה שלא ייאמרו. הקריאות נגד רבין נחרטו בזיכרון כהסתה פרועה. הקריאות נגד בגין נחרטו בזיכרון כמחאה קשה. מדוע? בגלל התוצאה. רבין נרצח על משמרתו, בגין המשיך בתפקידו. לו היה קם חמום מוח ויורה בבגין, לו היה קם מאבטח ובולם את רצח רבין – ההיסטוריה של ההסתה במדינת ישראל הייתה נכתבת הפוך. ובמעבר חד לימינו: לו היה קם חמום מוח ופוגע בנתניהו, נניח, בתקופת ההפגנות הסוערות של הדגלים השחורים, גם אז ההיסטוריה הייתה נכתבת מחדש.

תאמרו: אבל עובדה שהאחד לא קרה והשני כן קרה? נכון, זו באמת עובדה. אולי מהותית, אולי אקראית. כנראה שקצת מזה וקצת מזה. לכן, טוב יהיה להוריד את מפלס הבוטות, גם אם אינה מכוונת להיות הסתה. וטוב יהיה להוריד גם את מפלס הבכיינות, גם של הימין וגם של השמאל. לא בכל פעם שמזהירים מפני הגזמה בביטויים חריפים זו ״סתימת פיות״ של מנהיגי הימין, ולא בכל פעם שקוראים ״לעשות הכל״ זו קריאה לרצח של מנהיגי השמאל.

 

, , , , , , , , ,