הרפורמה המשפטית חזרה לחיינו ברגע משונה. יריב לוין, שלעיתים נראה כמי שנשרט ולא החלים ממפלת הרפורמה של השנה שעברה, מצא רגע פנוי כדי להשחיל אותה מחדש לשיח הציבורי. חבריו השרים נענו, מי פחות ומי יותר. אולי גם לדעתם הגיע הזמן. בדיוק עכשיו, כשהאיראנים מכוונים את הטילים, כשחיזבאללה מפליג באיומים, כששר החוץ האמריקאי מטריח את עצמו למזרח התיכון – זה הזמן לשלוף את השפן המקרטע של הרפורמה מהכובע.
קשה להסביר את ההתפתחות הזאת בלי להידרדר להסברים פסיכולוגיים. הפסיכולוגיה של לוין, שחוללה את ההתפרצות. הפסיכולוגיה של שאר שרי הממשלה ושל תומכיה. אם מהרהרים בה לרגע אפשר למצוא הגיון בשיגעון. וכמובן – מדובר בשיגעון. בלי קשר לשאלה אם טענות הקואליציה נגד היועצת ובית המשפט הן טענות צודקות (וחלקן צודקות), בלי קשר לשאלה אם צריך או לא צריך לערוך רפורמה (ויש דברים שצריך לערוך בהם רפורמה), ברור שמי שרוצה להנחית על החברה הישראלית את המשקולת הזאת בתקופה של מלחמה, של אובדן, של מתח וייאוש, הוא לא שמרן, הוא קרוב יותר למרקסיסט. שמרנות פירושה זהירות, פירושה התקדמות בצעדים מדודים, כי מהפכה היא דבר מסוכן. השבת הרפורמה לחיינו היא המעשה הכי פחות זהיר שאפשר לחשוב עליו בנסיבות של ישראל כיום. היא ביטוי של חרון, של חוסר אונים, של מצוקה. היא ביטוי של אובדן עשתונות, שכאמור, מחייב הסבר, שלפחות חלקו פסיכולוגי.
להסבר שני חלקים.
הסבר ראשון מחנאי. ישראל אמנם לא נתונה במערכת בחירות, אבל היא תוססת, מבעבעת פוליטית. כולם נערכים ליום שבו זה יקרה. כולם מניחים שהיום הזה מתקרב. כולם מבינים שהיום הזה מבשר על קרב גדול וגורלי על עתידה של ישראל. וכמובן, על כל מערכת בחירות נהוג לומר שהיא גורלית, אחרת למה לצאת מהבית. אבל רובן אינן גורליות. וזו שתבוא בהחלט גורלית.
הפסיכולוגיה המחנאית מחייבת את לוין, ואת חבריו הדומים לו, לזהות נרטיבים שיכולים לחזק את הברגים של קואליציה שיש לה קושי. מה הקושי? שנתיים של כהונה בלי הישג אחד להתפאר בו – רק כישלונות, חלקם צורבים, חלקם טרגיים. אף אחד לא מרוצה בקואליציה הזאת. מקדמי הרפורמה לא השיגו את מבוקשם, החרדים נקלעו לסחרור שאינם זוכרים כמותו, שר האוצר מתקשה להגשים את מטרותיו, ובקושי נותרו לו אוהדים, השר לביטחון פנים משגשג בקלפי אבל השפעתו על המדיניות בנושאים המרכזיים שעל סדר היום שולית.
רוצים להיזכר עד כמה הממשלה רחוקה מהגשמת מטרותיה? זה קל: חיזרו לנאומו של ראש הממשלה ביום הקמת הממשלה. ״בארבע השנים הבאות נפעל שישראל תהיה מעצמה עולמית, משגשגת וחזקה, שקיומה לא מוטל עוד בספק… לשם כך עלינו לבצע שלוש משימות: הראשונה, לסכל את מאמצי איראן לפתח ארסנל של פצצות גרעין… נבטיח את העליונות הצבאית של ישראל במרחב הסובב אותנו. המשימה השנייה היא לפתח את תשתיות המדינה, כולל לפתח רכבת בזק שתיסע במהירות של מאות ק”מ בשעה ותחבר את המדינה מקריית שמונה עד אילת… המשימה השלישית היא להמשיך להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב במטרה לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי״.
מה מכל זה קרה אין צורך לפרט. ומכיוון שדבר מזה לא קרה, מכיוון שלקואליציה אין הישגים, היא מוכרחה לאתר מכנה משותף אחר שאפשר להשתמש בו כדי להדק את הברגים הרופפים של המחנה. מכנה משותף – או אויב משותף. ובמקרה הזה, שניים בחבילה אחת. האויב הוא בית המשפט, היועצת, הפרקליטות, הפרקליטה הצבאית הראשית. המכנה המשותף הוא השאיפה לשינוי עמוק ומהותי, חלקו מנומק וחלקו אמוציונלי, ביחסי השלטון ומערכת המשפט. ואם לדייק: בשינוי עמוק ביחסים בין הצמרת הפוליטית לבין הפקידות המדינתית על כלל מרכיביה, הקצינים, הכלכלנים, היועצים המשפטיים, הנציבים, וכל השאר.
כן, מדובר בפגיעה בילדים חרדים (אז מה?)
חורבן ירושלים, מנקודת מבטם של הרומאים
ההסבר השני פסיכולוגי. זה הסבר שמתקשר לצורך האנושי למצוא הסברים חיצוניים למצוקות שקשה להתמודד איתן. למצוא להן תרופה. כאמור, לקואליציה אין הישגים. זו קואליציה שנאלצת לנהל את המדינה בתקופה מאתגרת. וקשה לה להתנהל ולנהל, קשה מאוד. בנסיבות כאלה נתונות לה שתי אפשרויות, אחת קשה ואחת נוחה. אפשרות ראשונה היא להרגיש אחריות ואשמה ואז תעלה מאליה האפשרות לפנות את הדרך לאחרים. אפשרות שנייה היא להטיל את האחריות על אחרים, ולהמשיך במשימה בלי תחושת אשמה.
זה לא בהכרח מעשה של ציניקנים. זו לא בהכרח תחבולה פוליטית. יש כאן בוודאי גם מרכיב כזה, אבל אפשר להניח שמדובר גם בתהליך פסיכולוגי אמיתי, שקשה מאוד להימנע ממנו. חיזרו להיסטוריה של כל עם אחר, של כל מדינה אחרת, ותמצאו לא מעט אירועים שבהם השלטון או ההמון מצאו דרכים דומות להתמודדות עם מצוקות דומות. מי אשם במגפה? אולי מכשפות, אולי יהודים. מי אשם במלחמה? אולי גייס חמישי, אולי זעם האל. מי אשם בתבוסה? אולי כוהנים, אולי פחדנים.
תפקידה של היועצת להיות המכשפה. תפקידה של מערכת המשפט להיות הגייס החמישי. תפקידה של הרפורמה להיות התרופה לנפש המסוכסכת של האוחזים בהגה השלטון. מנת הרפורמה היא מנה של ציפרלקס, שנועדה להרגיע את מי שבמשמרת שלהם – בלי קשר לוויכוח עד כמה באשמתם או לא באשמתם – קרתה לישראל קטסטרופה.
איך זה יכול היה לקרות? הנה הסבר.
ואיך נוכל לחיות עם זה? הנה מרשם.
10 מיליגרם של רפורמה. כמו שדוקטור לוין רשם.
