הנה כמה שורות מתוך מה ששמואל רוזנר פרסם במעריב על אמון הישראלים במערכת החינוך:
את המערכת מנהלים פוליטיקאים. הציבור לא סומך על פוליטיקאים. לא במקרה יש מתאם בין מי שחושב שמצב המדינה לא משהו למי שחושב שמצב מערכת החינוך לא משהו. לעומת זאת, את בתי הספר מנהלים אנשי מקצוע. טובים יותר או פחות, הם לא חשודים בפוליטיזציה. הם לא ״מערכת״, הם חנה ויוסי, מירי ואסתי. יש להם שם וטלפון וחשבון וואטסאפ שלא מפסיק לטרטר.
גם הם – אנשי המקצוע – סבורים שהמערכת לא מתפקדת היטב. שני שלישים מהמנהלים רואים במשרד החינוך מטרד. גורם מפריע יותר מאשר עוזר. במקרה של הורים הסיפור מורכב יותר. המשרד פחות מעניין אותם. אין להם מגע איתו. מעניינים אותם התלמידים והמורים. מעניינים אותם הלימודים וההישגים. וככל שהם משכילים יותר, כך הם מרוצים פחות. בתי הספר לא עונים על ציפיותיהם. והתוצאה: הם שולחים את הילדים למורים פרטיים.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, להשכלתם ולהכנסתם של ההורים השפעה מכרעת על השקעה בלימודים. בבית המשתייך ל״חמישון העליון״ (בהכנסה, שבדרך כלל, אם כי לא תמיד, מעידה גם על השכלה) ההשקעה בחינוכו של כל ילד גבוהה פי ארבעה מזה של בית בחמישון התחתון. כמובן, כשיש יותר משאבים, יש יכולת להשקיע. אבל זה לא כל הסיפור: ההשקעה היא לא רק תוצר של יכולת אלא גם של מוטיבציה. הורים משכילים מרוצים פחות מבית הספר, ולכן מפנים משאבים לחינוך משלים. הורים פחות משכילים סבורים שבית הספר מספיק, ולכן אין להם סיבה לפנות משאבים לחינוך משלים.
הכתבה המלאה באתר מעריב.
