הביוגרפיה שלו נטועה בעקירה מגרמניה קצת לפני מלחמת העולם השנייה. העשייה שלו מגיעה לפסגה בימי המלחמה הקרה. ההשפעה שלו נמשכת עד לעשור השלישי של המאה ה-21. אבל את השורשים האינטלקטואליים שלו יש לחפור בשכבות הארכאולוגיות של המאה שמשתרעת מהסכם וסטפליה, וסוף מלחמת שלושים השנה, לעד קונגרס וינה, וההסדרים האירופיים של ימי פוסט מלחמות נפוליאון. הנרי קיסינג׳ר היה מדינאי של המאה העשרים ששאב את ההשראה ממדינאי המאה ה-18 (רישליה), ובעיקר ה-19 (מטרניך, טלירן). וסטפליה סימנה תחילתה של שיטה: ימי מדינות הלאום המתנהלות כדרכן על פי החלטתן. וינה סימנה הקמה של מאזן כוחות: יציבות יבשתית כערך עיקרי המצדיק הסדרים של פשרות.
קיסינג׳ר קרא הרבה וכתב הרבה. הוא היה אינטלקטואל רב קסם, רב ידע ורב הומור, שלתקופה קצרה וסוערת כיהן כאיש מעשה. בזה נבדל מרוב שרי החוץ האמריקאים, שהיו אנשי צבא (מרשל), אנשי ממשל (ואנס), עורכי דין (בייקר, כריסטופר) או פוליטיקאים (הילרי קלינטון). בסך הכל, כיהן בממשל האמריקאי מכניסתו של הנשיא ריצ׳רד ניקסון לתפקיד בסוף שנות השישים, ועד לשלהי כהונת יורשו, ג׳רלד פורד, קצת אחרי אמצע שנות השבעים. הוא היה היועץ לביטחון לאומי הכי משפיע בתולדות אמריקה. אחר כך היה גם שר החוץ, מהמשפיעים ביותר (אך לא המשפיע ביותר) בתולדות אמריקה. מה הספיק לעשות? דטאנט עם הסובייטים, פתיחת דלת לסין, סיום המלחמה בויאטנם, הסדר ישראלי-ערבי אחרי מלחמת יום כיפור. מה מכל זה עמד במבחן הזמן? שאלה טובה. הסובייטים כבר אינם. עם סין יש לאמריקה בעיה. ויאטנם היתה פיאסקו. מלחמת כיפור אכן הסתיימה בהסדרים שסללו דרך לשלום עם מצרים. בספר האחרון שהספיק להוציא, קיסינג׳ר נותן את רוב הקרדיט על ההתפתחות הזאת לנשיא מצרים, אנואר סאדאת.
ההיסטוריון ניאל פרגוסון כתב עליו הספד זריז בעיתון וול סטריט ג׳ורנל. לפני כן כתב עליו שני כרכים עבי כרס של ביוגרפיה מרתקת. ביוגרפיה של מעריץ. גם קיסינג׳ר עצמו כתב הרבה מאוד. וגם ספריו, חלקם מופתיים, היו מעין אוטוביוגרפיות של מעריץ. וכמובן, היו גם מי שכתבו עליו באורח ביקורתי יותר, בראשם העיתונאי המשפיע כריסטופר היצ׳נס, שהאשים את קיסינג׳ר בפשעי מלחמה, בעיקר בקמבודיה ובלאוס, שם הורה על הפצצות שהשמידו כפרים ועיירות. גם את זה צריך לומר: אמריקה תספיד השבוע את קיסינג׳ר המפציץ ובה בעת תבקש מישראל להימנע מלהפציץ. יש שיאמרו: הסטנדרט המוסרי השתנה מאז סוף שנות השישים. יש שיאמרו: מה שאמריקה מתירה לעצמה היא אינה מתירה לאחרים.
קיראו: אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שטראמפ (לא) ינצח
קיראו: חרדים רוצים שלטון צה״ל בעזה (אבל בלי גיוס שלהם)
השיבו: מה הלקחים שלכם ממתקפת ה-7 באוקטובר?
מה קיסינג׳ר היה אומר על מצבה של ישראל היום? זו שאלה שהתשובה עליה מורכבת. קיסינג׳ר תמיד פעל מול ישראל, וחשב על ישראל, כשהוא חובש שני כובעים. את כובע הפליט היהודי, שיש לו סנטימנט לגורל היהודי, ואת כובע המדינאי הריאליסט שעיקר מעייניו בשמירת יציבות עולמית ושמירת מעמדה הבכיר של ארה״ב. ישראל הייתה בידיו כלי משחק. כלי שאמנם צריך לשמור עליו, בגלל שאינו כשאר הכלים – אבל גם כלי שאפשר להשתמש בו, כדי להשיג מטרות אחרות. תחשיביו של קיסינג׳ר בימי מלחמת יום כיפור היו תחשיבים של מנהל מעצמה. הוא לא רצה שישראל תספוג מכה קשה מדי, בגלל שהיה לו סנטימנט, אבל עוד יותר מזה, משום שישראל הייתה מכשיר במאבק הבינגושי מול הסובייטים. מכה קשה לישראל הייתה מכה קשה למחנה הפרו-אמריקאי.
אפשר להניח שלו היה מביט במצבה של ישראל היום, ולו היה מספיק לספר לנו את מחשבותיו בלי להסתיר מהן (וקיסינג׳ר הסתיר הרבה יותר מכפי שנטה לגלות), היה חוזר ליסודות שהנחו אותו כל הקריירה שלו. לאמונה בכוח וביציבות. להתמקדות במשחק הגדול של המדינות הגדולות. אוקראינה מעניינת אותו בגלל שקרב בין רוסיה לאירופה. טאיוואן מעניינת אותו בגלל היריבות בין ארה״ב לבין סין. קיסינג׳ר התבגר בשנות הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה, ועיקר עבודתו כאסטרטג של מדיניות חוץ היתה בניסיון למנוע קטסטרופה דומה, נוספת. לכן האמין בדטאנט מול הסובייטים (שהניצים של ימי רונלד רייגן ראו כתבוסתנות), לכן פתח את הדלת ליחסים עם סין (והתנגד להכרה אמריקאית בטאיוואן שתייצר משבר שאין לו פתרון ״מלבד זמן״).
את המשבר של ישראל היה בוחן באותן עיניים. שום שיקול של מוסר מערבי, או מחשבות על סבלם של תושבי עזה שהתפנו לדרום, לא היה מנחה אותו. אגב, גם לא רחמים על החטופים הישראלים. קיסינג׳ר רצה יציבות, ותמיד קיבל בהבנה, ויש שיאמרו באטימות, את הצורך להקריב נוחות וזכויות אדם לטווח קצר, כדי לקדם יציבות לטווח ארוך. בקונגרס של וינה, המלכים והאצילים הוחזרו לכיסאותיהם, אחרי הימים הסוערים והמרים של מלחמות נפוליאון. התוצאה הייתה, פחות או יותר, מאה שנים של שלום באירופה, עד מלחמת העולם הראשונה. ונכון, זה לא היה מופת של אידיאל דמוקרטי. אבל קיסינג׳ר הניח שלבני אדם טוב יותר לחיות ביציבות שיש איתה בטחון, מאשר בדמוקרטיה תוססת וכאוטית שאין איתה בטחון. הוא האמין בקניית זמן, בהתקדמות הדרגתית ומתואמת, בחיפוש אחר אינטרסים משותפים.
את מתקפת חמאס על ישראל הצמיד למתקפה של רוסיה על אוקראינה, כשתי דוגמאות, שונות באופיין, של ״מתקפה מהותית על הסדר הבינלאומי״. מה היה רוצה שישראל תשיג במתקפת הנגד שלה? הרתעה משמעותית שתמנע מתקפה נוספת, מדרום או מצפון. ממה היה רוצה שישראל תימנע? ממהלך שיצית אש בלתי נשלטת במזרח התיכון, שתתפשט גם למקומות אחרים. קיסינג׳ר היה מחפש שביל אמצע בין הצורך להשתמש בכוח רב כדי לייצר הרתעה, לבין השאיפה להימנע מהתלקחות שפירושה כאוס. הוא היה מחפש הסדר שהרבה ישראלים היו מסתייגים ממנו. אם זה היה תלוי בו (את זה תלמדו מספרו המעניין של מרטין אינדיק על קיסינג׳ר, שיצא לא מזמן), לפלשתינים כבר הייתה טריטוריה משלהם, שעם הזמן הייתה מתכנסת לפדרציה עם ירדן.
והוא לא היה מתאבל על המשבר. בפגישה עם חאפז איסמעיל, יועצו של סאדאת – במאי 1973 – אמר לו כנראה משהו כמו ״אתם צריכים ליצור משבר״. אין רישום מהשיחה הזאת, רק עדות של איש הסי.אי.איי שארגן את המפגש על מה שאיסמעיל אמר לו אחריו. אבל המצרים קיבלו את הרושם, או כך לפחות רצו שנחשוב, שקיסינג׳ר מעודד אותם לפעול בכוח, מה שיאפשר לו להתערב בזירה הישראלית. יש בישראל ובארה״ב מי שסבורים עד היום שלקיסינג׳ר יש חלק באשמת מלחמת יום כיפור. ואולי באמת יש לו. אבל אם כך, יש לו חלק גם בתנופת השלום של ישראל ומצרים. הנה, כאן מתקיים הקושי להעריך כראוי את תרומתו של קיסינג׳ר: נניח שאי אפשר היה להביא לשלום בלי להתייסר במלחמה, האם המחיר היה מוצדק? לישראל, שאיבדה את מיטב בניה, יש חישוב מסוג אחד. לקיסינג׳ר, שלא איבד כלום, רק קידם את היציבות במזרח התיכון בכך שסיים את העימות האזורי הכי מסוכן (או מה שנתפס בימיו, טרום המהפכה באיראן, כהכי מסוכן), יש חישוב מסוג אחר.
לנו אין ברירה אלא להביט במלחמות שלנו במבט ישראלי, לעשות את החישוב הישראלי, לקחת בחשבון את הרגש הישראלי. אבל לפעמים כדאי גם לנו להתיישב לרגע על הכיסא של קיסינג׳ר שהתפנה עכשיו. ולפעמים כדאי גם לנו לחשוב איך קיסינג׳ר היה מתכנן את המהלך הבא. זה יזכיר לנו שאנחנו לא פועלים לבד בעולם, ולא מחליטים לבד בעולם, ושיש עוד שחקנים בעולם, עם אינטרסים שלהם ודאגות שלהם, ודרכים משלהם להביט במשברים שלנו.
