הנוסח המדויק של ציוצו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היה קצת אחר מזה שבכותרת המאמר. ״יירטנו, בלמנו, יחד ננצח״. כל חלקיו לא לגמרי מדוייקים. יירטנו – כן, אבל לא לבד. בלמנו – לא בדיוק, הייתה התקפה, היו קצת נזקים, האיראנים לא הורתעו. ועל ״יחד ננצח״ נדבר בהזדמנות אחרת. גם על יחד אפשר לדבר, וגם על ננצח. בינתיים, נדבר בקצרה על מה שקרה מול איראן.
ונפתח בזה: איראן פחות או יותר השיגה את מטרתה. היא גבתה מחיר מישראל על ההתנקשות בגנרל הבכיר, בלי לסבך את עצמה – כנראה – במלחמה מסוכנת מדי. האם כוונה בדיוק לשיעור היירוטים הזה ולמספר הנפגעים הזה ולמידת הנזק הזאת? מן הסתם לא. אי אפשר לעשות תחשיב כזה בלי לקחת בחשבון הפתעות. אבל באופן כללי, האיראנים רצו לעשות את הדברים הבאים:
- למתוח קו אדום שאומר ״מי שיתנקש בבכירים שלנו יצטרך לקחת בחשבון מתקפת נגד״.
- לשדר מסר של נחישות: ״גם אם כל העולם יבקש, אנחנו בכל זאת נתקוף״.
- לעשות את כל זה בלי להסתבך יתר על המידה עם ישראל, ובעיקר לא עם האמריקאים.
איך עושים דבר כזה? בדיוק כמו שעשו האיראנים. מודיעים מראש על המתקפה, מוודאים שתהיה מספיק גדולה אבל לא מדי גדולה. מכוונים למקומות שבהם לא יהיה מספר נפגעים גדול גם במקרה של חור בהגנה. נותנים למערכות המודיעין של האויב הרבה זמן ידיעה מראש, ולמערכות ההגנה של האויב הרבה זמן להיערך.
האם האיראנים קיוו לקצת יותר פגיעות? אולי. ואולי לא. המתקפה סיפקה להם הזדמנות טובה לניסוי כלים, שילמדו ממנו לא מעט. הם בחנו את יכולות המתקפה שלהם מול הגנה ישראלית משולבת בסיוע בינלאומי, ועכשיו ישבו ללמוד את החומר. הם יבדקו מה טורפד, היכן טורפד, מה בכל זאת עבר, באיזה כלים ישראל השתמשה, איפה יורטו הכתב״מים, איפה הטילים. הרבה מאוד חומר לימוד, הרבה מאוד לקחים להפיק. המתקפה הזאת הייתה סוג של ניסוי כלים, אימון באש חיה בקנה מידה רחב. לא שצריך להקל בזה ראש, אבל גם לא כדאי להפריז בתרועות ניצחון. ישראל ניצחה אולי קצת יותר ממה שהאיראנים התכוונו, ואולי אפילו זה לא.
עכשיו אלינו: גם ישראל השיגה פחות או יותר את מטרתה. היא התנקשה בגנרל איראני, והתמודדה עם התקפת הנגד בהצלחה. הבריתות האזוריות והבינלאומיות עבדו, מערך ההגנה פעל היטב. בכך, הותיר למקבלי. ההחלטות גמישות יחסית ביחס להחלטה מה לעשות הלאה. אם איראן הייתה מרסקת מתקני תשתית חשובים, ישראל הייתה נאלצת להגיב. אם היה מספר נפגעים גדול, ישראל הייתה נאלצת להגיב. האיראנים לא רצו לאלץ את ישראל להגיב. הם רצו שתהיה לה גמישות. הם רצו שתהיה לאמריקאים אפשרות לומר לישראל משהו בנוסח ״לא קרה שום דבר שמחייב תגובה שתגרור את האזור כולו לסערת מלחמה״.
האם ישראל מוכרחה להגיב? זו באמת שאלה קשה. מצד אחד, מדינה ריבונית לא יכולה לקבל בשלווה מתקפה מעופפת נרחבת בשטחה בלי להגיב. מצד שני, המתקפה היא תגובה על משהו שישראל עשתה. מצד שלישי, ישראל כבר ספגה ולא הגיבה – במלחמת עיראק. ההחלטה ההיא נראית בדיעבד סבירה ואולי אפילו חכמה, למרות שהיו מי שפקפקו בה. מצד רביעי, ישראל עסוקה בכמה זירות, וצריך לקחת גם אותן בחשבון. מצד חמישי, ישנם האמריקאים. מצד שישי, יש השלכות כלכליות. הלילה הזה עלה לישראל הרבה מאוד כסף. לילות נוספים יעלו עוד. ולא גמרנו למנות את כל הצדדים. כך שההחלטה אם וכיצד להגיב למתקפה היא החלטה מורכבת. וכל מי שחושבים שיש עליה תשובה חד משמעית וברורה, כנראה לא חשבו עליה מספיק.
בכל מקרה, כשם שהפחדות היום שלפני היו מופרזות, כך חגיגות הבוקר שאחרי מופרזות. ישראל מתנהלת כאילו ניצחה זה עתה באיזו מערכה חשובה. זה לא המצב, ומוטב שנזכור שזה לא המצב, כי אשליית ניצחון עלולה להיות גרועה כמעט כמו הפסד. ישראל ספגה מתקפה, ולא בטוח שתוכל להגיב עליה בצורה נחרצת. ישראל הוכיחה שמערכות ההגנה שלה יעילות, ובמקביל סיפקה לאויב הזדמנות לבחון אותן לקראת הפעם הבאה. ישראל חוגגת התגוננות. אין מה לחגוג התגוננות.
