בסך הכל, הציבור האמריקאי מרוצה מביידן. לא כולו כמובן, אבל שיעור ניכר ממנו. בהשוואה בין מצבו של הנשיא המכהן לבין נשיאים קודמים באותו שלב בכהונה, אפשר לראות שהנשיא מצליח לשמור על תדמית עניינית, רצינית, של מי שבא לעבוד ולא לריב. אכן, מאה ימים של כמעט חסד, או מה שסוקרי גאלופ מכנים ״ירח דבש מתון״.
מה קרה ב־20 שנה? כמעט רק טוב. מכלל המדדים שהוחלט עליהם לפני שנים, ארבעה נצבעו באדום – מגמה שלילית, 48 בירוק – מגמה חיובית. בישראל של היום יש פחות נפגעים מעבירות אלימות. פחות תמותת תינוקות. פחות עודף משקל בכיתות א’. פחות תחושת דיכאון, זה בטח קצת השתנה בתקופת הקורונה, אבל המגמה הרב־שנתית חיובית. הבנתם את הפרינציפ.
כדאי להתרגל. טראמפ נתן וטראמפ הלך, יהי שמו מבורך. ואנחנו הישראלים – נדמה שבאמת מתרגלים. בהדרגה. במאמר הזה נציג שלושה גרפים, כולם מתוצרת המכון לדמוקרטיה. אחד מסקר ממש עכשווי, שניים אספנו מהאתר המצוין דאטה ישראל. המספרים מהם, המסקנות עלינו. והן שלוש: לביידן יהיה קשה מאוד לזכות לאהדה דומה לזו של טראמפ; לביידן לא יהיה קשה במיוחד לזכות להערכה סבירה ומעלה, למרות שהוא דמוקרטי, ולמרות שהיה הסגן של ברק אובמה (שאיננו אהוד בישראל), ולמרות שנכנס לנעליו של אחד הידידותיים ביותר אי פעם; ישראלים אינם לגמרי טפשים: הם מבינים שישראל אינה בראש מעייניו של אף נשיא אמריקאי, אפילו לא הכי ידידותי.
אפשר להעריך שגם על חנוכה הקורונה תשפיע. באמריקה, כבר בודקים מי וכמה יוצאים לביקורי משפחות בתקופת החגים הארוכה שנפתחה בחג ההודיה ותסתיים בשנה החדשה, וניכר מיעוט טיסות, מיעוט נסיעות, מיעוט ארוחות משפחתיות. בדיקה מסקרנת במיוחד נערכת בקרב אפידמיולוגים. מי שטרח לבדוק הוא. העיתון ניו יורק טיימס שסקר 635 אפידמיולוגים וחילק אותם לשלוש קבוצות: מי שחוגגים בחוג המשפחה המצומצמת, כלומר בבית. מי שחוגגים גם עם אורחים (או שהם מתארחים). כלומר, נפגשים גם עם מי שאינם בני ביתם. ומי שוויתרו על חגיגה. כפי שאפשר לראות בגרף, בין חמישית לרבע מהרופאים האפידמיולוגים, המומחים למגפות, רואים גם אנשים שאינם בני ביתם. כל השאר מוותרים, וחוגגים בבית, או שאינם חוגגים כלל.