הדיון על הסדרי הנישואים בישראל התנהל כאשר המדינה עוד הייתה צעירה. העות’מנים הנהיגו את שיטת המילט, הקושרת נישואים וגירושים לקהילות הדתיות, כל אחת על פי מנהגה. הבריטים שמרו על השיטה הזאת. מדינת ישראל התווכחה קצת, ואז השאירה אותה. ״דיני ישראל בענייני נישואין וגירושין הם המחייבים, וכל סטיה מהם מהווה פגיעה קשה באיחוד העם ועלולה להביא לידי פירודו״, הזהיר סגן שר הדתות, זרח ורהפטיג את חבריו חברי הכנסת. החשש מ״יצירת ספרי יוחסין״ ו״פיצול העם היהודי לשני עמים (או יותר)״ היה נימוק מרכזי לאימוץ שיטת המילט, שהקנתה לרבנות הראשית את הסמכות להשיא ולגרש זוגות יהודיים. חשש נוסף היה מפני נישואים מעורבים. חקיקת חוק ״המאשר נישואי תערובת בין יהודים וגויים במדינת ישראל יהא… משום חתירה תחת עצם מהותה של המדינה כמדינה יהודית״.
בשנות המדינה הראשונות, כפי שכתבו החוקרים אבישלום ויסטרייך ופנחס פישמן, ״המציאות החברתית שיקפה במידה רבה את ההכרעה הזו, ולכן היקף הקושי המעשי שנוצר בעקבותיה לא היה גדול. מספר האנשים שביקשו להינשא אך לא יכלו להינשא לפי כללי ההלכה כפי שפורשו על ידי הממסד הדתי-הלכתי היה מצומצם, היקף ההתרסה כלפי ההכרעות שהתקבלו היה מועט, ונמצאו דרכים להתמודד עם קשיים מעשיים או אידיאולוגיים שההכרעה הזאת יצרה״. המצב כמובן השתנה מאז, משתי סיבות עיקריות. האחת – כניסה נרחבת של זכאי חוק השבות שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה ואינם מעוניינים בגיור. השנייה – תביעה תרבותית של ציבור שאיננו הלכתי להסיר ממנו את הדרישה להליך דתי.
החילון של חלק מהמרחב הציבורי בישראל הניב דרישה שחוזרת לסדר היום מעת לעת להסדיר נישואים אזרחיים בישראל. בדרך כלל, רוב הציבור מסכים לה. בסקר שערכנו באתר המדד לפני כחצי שנה, 53% מהמשיבים (יהודים ישראלים) אמרו שהם ״תומכים מאוד״ בכך ש״שישראל תכיר בכל סוגי הנישואים, כולל נישואים קונסרבטיביים, רפורמיים או אזרחיים״. עוד 13% אמרו שהם ״די תומכים״ בהכרה כזאת. שיעור המתנגדים עמד על 31%, הדומה למדי לשיעורם של חרדים ודתיים באוכלוסייה.
בסקר המדד לבחינת 25 החלטות מ-75 שנות המדינה שאלנו את הישראלים מה דעתם על ״ההחלטה לתת לרבנות הראשית מעמד בלעדי בנושאי נישואים וגירושים״. התוצאות לא בהכרח מפתיעות, אבל בהחלט מעניינות. מקרב מי שמגדירים את עצמם ״חילונים״, כתשעה מכל עשרה סבורים שההחלטה הייתה ״לא טובה״ או ״גרועה״ (רובם אומרים ״גרועה״). שיעור קרוב לזה מקרב הדתיים (84%) והחרדים (86%) אומרים שההחלטה הייתה ״מצוינת״ או ״טובה״. בישראל יש יותר חילונים ומסורתיים לא דתיים מאשר דתיים וחרדים. זה אומר שהדעה הכללית על ההחלטה יותר שלילית מחיובית. כלומר, רוב היהודים בישראל סבורים שזאת לא הייתה החלטה טובה. צריך לומר ששיטת המילט נוגעת לא רק ליהודים, ושבקרב הערבים בישראל – ציבור שמרני יותר – יש שיעור נמוך יחסית של מי שתומכים בייסוד של נישואים אזרחיים.
עוד באתר המדד על החלטות ב-75 שנות המדינה: אז בגין צדק או טעה כשחתם על שלום עם מצרים?
עוד באתר המדד על החלטות ב-75 שנות המדינה: זיכרון השואה: האם ישראל קיבלה החלטות נכונות?
מוזמנים להאזין להסכת של שמואל רוזנר מנתח החלטות קשות של מנהיגי ישראל מ-75 שנות המדינה
אז זו עמדת הרוב: ההחלטה הייתה לא טובה. מה הקושי לשנות אותה? הרי שלא כמו ההחלטה לצאת למלחמה שכבר הייתה, או לחתום על הסכם שאי אפשר להפר, את ההחלטה למסד את הנישואים באמצעות מוסדות הדת אפשר לשנות בקלות. כל מה שנדרש זה 61 אצבעות בכנסת. אז למה זה לא קרה?
גם לזה יש שתי סיבות. האחת – היסוס מסוים של המנהיגים, אפילו אלה מהם שעקרונית אמורים לתמוך בנישואים אזרחיים. המהלך הוא מהלך דרמטי, ומרגע שיוסדר אין ממנו דרך ממשית חזרה (כי זוגות יתחילו להינשא בנישואים אזרחיים, והתהליך הצפוי של ״פיצול העם״ לכאורה יתחיל). השנייה – כי הפוליטיקה מפריעה. למפלגות הדתיות והחרדיות חשוב מאוד לשמור על המסגרת הזאת, והם מתעדפים אותה לעומת עניינים אחרים. כלומר, כל ממשלה שרוצה תמיכה כלשהי של דתיים וחרדים נדרשת לוותר על שינוי ההסדר הקיים כעת. זה בוודאי נכון לממשלות ימין, שאלה רוב הממשלות, שנשענות באופן קבוע על הציבור המסורתי-דתי, דתי וחרדי. נכון שהחלוקה לתמיכה והתנגדות לנישואים אזרחיים – והשיפוט בדיעבד של ההחלטה להפקיד את נושא הנישואים בידי הרבנות – מתפצלת בעיקר על פי רמת דתיות. אבל רמת הדתיות (או המסורתיות) משתקפת בצורה מובהקת גם במחנות הפוליטיים. כפי שאפשר לראות בניתוח נתוני הסקר, שעשה הפרופ׳ קמיל פוקס, בימין המובהק (מי שאומרים ״ימין״ ולא ״ימין מרכז״) ישנו רוב מוצק של מי שסבורים ש״ההחלטה לתת לרבנות הראשית מעמד בלעדי בנושאי נישואים וגירושים״ הייתה טובה או מצוינת. כלומר, בממשלת ימין על מלא אין שום סיכוי, ושום סיבה, שההסדר ישתנה.
כמובן, העובדה שההסדר נותר על כנו לא מחייבת את הציבור להשתמש בהסדר. שיעור הישראלים היהודים שאינם נישאים באמצעות הרבנות עולה כל העת. ישראלים נישאים בחו״ל, או בזום, או גרים ביחד ללא נישואים, או עורכים חוזים, או נישאים באמצעות התנועות הלא אורתודוכסיות (ואז עושים חוזה, או מתחתנים גם בחו״ל). מכיוון שבתי המשפט, בתהליך מתגלגל, השוו את זכויותיהם של מי שחיים ביחד ללא נישואים לזכויותיהם של מי שנשואים (כמעט בכל היבט), למדינה לא נותרה יכולת ממשית לכפות על ישראלים, או להמריץ ישראלים, להתחתן דווקא באמצעות הרבנות. ומותר להניח שאם תנסה לעשות דבר כזה, כלומר, להפעיל אמצעי לחץ או כפייה, היא תתקל בהתנגדות עזה, ובפעילות לעומתית נמרצת (והמהלך הטפשי של חוק החמץ בבתי חולים יוכיח).
סיכום ביניים, לא סופי: המדינה קיבלה החלטה שהציבור לא אוהב. את ההחלטה אפשר לשנות, אך לא בשלו התנאים לשינוי שלה. הציבור מכיר את ההחלטה, ומתעלם ממנה כאשר הוא רואה צורך בזה. המדינה מקיימת הסדר שמתפורר מול עיניה אבל לא רוצה או יכולה לכפות אותו. במערכון הישן של ״הגשש החיוור״ היו אומרים שזה מצב קלאסי של ״ישראבלוף״ (מכירים את המערכון? “רק תביא לנו קבלה שכאילו נסעת לאמריקה״). מדברים ככה ועושים ככה.
אתה הבנת את זה ברוך?
