הרעש מעורר את הרושם שפתאום, בוקר בהיר אחד, בגלל הטראומה של המלחמה, או בגלל דברים אחרים שצריך להבין מה הם, בני הנוער בבתי הספר הממלכתיים החליטו להניח תפילין
מה שמניע את העוברים לאופוזיציה הוא גיוס חרדים (59% מהם מול 18% אצל הנשארים בגוש). מה שמניע את העוזבים שנשארים בקואליציה הוא המאבק על בית המשפט (47% אצלם מול 20% אצל העוברים לאופוזיציה)
אם יתברר שאלה שתי האפשרויות היחידות, מה חשוב בעיניך יותר: שבמדינת ישראל יהיה רוב יהודי, או שכל שטח ארץ ישראל בין הירדן לים יהיה בריבונות ישראל?
תאמרו: אהה, הנה ההוכחה שסקרים לא שווים שום דבר. הנה ההוכחה שאם הילה מירושלים קמה הבוקר על צד שמאל, היא תשנה את כל תמונת המנדטים
אפשר לגייס את הקהל הזה במסר על הרפורמה. אפשר לגייס אותו במסר על החרדים. אפשר לאבד ארבעים אחוז ממנו במשפט אחד על עתיד השטחים. לכל כיוון
מדובר בשתי מפלגות שהמצב שלהן כמעט הפוך: אחת עם בסיס בוחרים קטן ונאמן שאין לו הרבה לאן לגדול. אחת עם בסיס בוחרים הרבה יותר גדול, הרבה פחות נאמן, שיש לו הרבה לאן לגדול ועוד יותר לאן לרדת
מהמפלגות העיקריות, שכרגע עוברות בכל הסקרים ואין ספק שייכנסו לכנסת, ישר היא זו שהמאזן שלה הוא החיובי ביותר. המפלגה עדיין רחוקה מלממש את הפוטנציאל שלה, שהוא בסביבות 35 מנדטים
הדילמה היא בעיקר של נתניהו. לכל האחרים קל להחליט מה לומר. נתניהו צריך לחשוב האם ועד כמה הוא מתייצב מאחורי ההסכמה, וקובע שמדובר בהצלחה
הצליל הקבוע שאפשר לראות בגרף. הצליל של ״לא החלטנו״, לא במובן של לא החלטנו אם בסוף נצביע לדמוקרטים או לאיזנקוט, לש״ס או לליכוד. הצליל של לא החלטנו במובן של ״אנחנו בין לבין״
שאלה של מדיניות ואידיאולוגיה הופכת לשאלה של אמון. האם אתם יותר מאמינים לנתניהו וחבריו, האומרים שאיזנקוט יעשה דבר מסויים? או שאתם יותר מאמינים לאיזנקוט וחבריו האומרים שלא יעשה דבר מסויים?
