הצליל הקבוע שאפשר לראות בגרף. הצליל של ״לא החלטנו״, לא במובן של לא החלטנו אם בסוף נצביע לדמוקרטים או לאיזנקוט, לש״ס או לליכוד. הצליל של לא החלטנו במובן של ״אנחנו בין לבין״
שאלה של מדיניות ואידיאולוגיה הופכת לשאלה של אמון. האם אתם יותר מאמינים לנתניהו וחבריו, האומרים שאיזנקוט יעשה דבר מסויים? או שאתם יותר מאמינים לאיזנקוט וחבריו האומרים שלא יעשה דבר מסויים?
קל לסמוך על ידידת אמת, קשה יותר לסמוך על מי שנעשית פחות ידידת אמת. ועוד יותר קשה לסמוך על מי שאינך מעריך את שיקול דעתו – והישראלים לא סומכים על שיקול דעתה של המעצמה האמריקאית
יש בישראל מפלגות שהתמיכה בהם פריכה, או נזילה. מפלגות שקמו לתכלית מסוימת – להחליף את השלטון. הן קמו אד הוק, ומחר בבוקר יתפרקו, אם לא יהיה בהן צורך.הדמוקרטים לא מתנהגת כרגע כמפלגה כזאת
בין הימין-מתון לימין-מרכז – זה המקום. משם וימינה מתחיל להמריא השיעור של מי שרוצים את הקואליציה הדומה להיום. משם ושמאלה מתחיל להמריא השיעור של מי שחושבים ש״מדינה ליברלית יותר״ זה האתגר המכריע
זה איננו קרב על השאלה האם איזנקוט שמאלן. זהו קרב על השאלה האם לאיזנקוט אפשר להדביק את התג שמאלן. ניסיון, כמו שראינו, כבר יש. והוא יתגבר. ומצד שני, גם את זה ראינו, לא קל להדביק לאיזנקוט תוויות שליליות. רוב הישראלים מחבבים אותו
דמיינו מצב שבו הרמטכ״ל מגיש חוות דעת שתומכת בחוק העריקים. מי היה רואה בזה מעשה לגיטימי ומוצדק, ומי היה סבור שהרמטכ״ל חרג מתפקידו, או טוען שהרמטכ״ל נכנע למערכת הפוליטית ונקט בגישה לא מקצועית?
האמנם מי שמסתייגים מלקרוא לעצמם ״ציונים״ הם נגדנו? על השאלה הזאת אפשר לספק תשובה לא לגמרי טריוויאלית כאשר בוחנים נתונים שנאספו לאחרונה בקרב יהודים בארה״ב
עוד יותר מאשר הקונצנזוס, מעודדת הענייניות של הישראלים הבוחנים את שני ההסכמים האלה. מעודדת היכולת שלהם לשפוט אותם לגופם
לינקולן נדרש לקטטה כדי לנצח במלחמה. קרעי רוצה מלחמה כדי לנצח בקטטה
