למועמדותו של עבדול אל-סייד לסנאט מטעם מדינת מישיגן ראוי להתייחס בזהירות. מצד אחד, ברור שמדובר במועמד מאוד לא נוח לכל מי שיחסי ארה״ב-ישראל יקרים לו. כאילו לא מספיק ממדני כראש העיר ניו יורק, יהיה גם אל-סייד כסנטור ממישיגן. מצד שני, בסנאט תמיד היו פה ושם חברים מאוד לא נוחים לישראל. אולי לא צריך להיכנס לבהלה בגלל סנטור אחד מתוך מאה. לא צריך להניח שאל-סייד הוא הפנים החדשות של המפלגה הדמוקרטית. וגם הניצחון שלו טרם הובטח, הגם שסיכוייו בעלייה, לפחות לפי הסקרים. ויחד איתם, גם הסיכוי הכללי שהמפלגה הדמוקרטית תנצח בבחירות אמצע הקדנציה ותעביר לידיה את הרוב גם בסנאט (את הרוב בבית הנבחרים הרפובליקנים יפסידו כמעט בוודאות).
שלושים יום לבחירות בישראל, ולמי יש זמן או עניין בבחירות באמריקה. ובכל זאת, לא צריך להזניח אותן: הם קרובות מאוד, רק שבוע אחרי הבחירות אצלנו. הן משמעותיות מכמה סיבות. הראשונה – לאחריהן דונלד טראמפ ישוחרר ממחויבות פוליטית כלשהי לפחות לזמן מה (עד שיתחילו הלחצים לסייע למי שאמור להחליף אותו בבית הלבן לקראת בחירות 2028). השנייה – לאחריהן טראמפ יוגבל בזירות מסויימות ויתקשה לתפקד בהן, ולכן יפנה את מבטו לזירות שנותרו, ובהן מדיניות החוץ. השלישית – לאחריהן יתברר האם ועד כמה הקונגרס המתחדש מתכוון להפוך את ישראל למטרה. הרביעית – לאחריהן ישראל תיאלץ להיזכר שאי אפשר להניח שתמיד יהיה רוב רפובליקני שיתמוך בה, ושעליה למצוא דרך לקיים שיחה קונסטרוקטיבית גם עם המפלגה הדמוקרטית, שאכן, יש בה היום קולות וזרמים שקשה מאוד לשוחח איתם.
מה מצב המרוץ לסנאט? מי שמתעניינים בבחירות בארה״ב צריכים לקחת בחשבון את הנתונים הבאים: 35 מושבים עומדים לבחירה, מתוך המאה שיש בסנאט (2 סנטורים לכל מדינה). מתוכם, 22 מושבים שעומדים לבחירה מחדש הם מושבים שכרגע מכהנים בהם רפובליקנים, שהמפלגה צריכה להגן עליהם, ו-13 שכרגע מכהנים בהם דמוקרטים. כלומר, יש בסיבוב הבחירות הזה יתרון מובנה לדמוקרטים, שיש להם פחות מושבים לשמור עליהם ויותר מושבים לנסות לכבוש מדי הרפובליקנים. חמישה מושבים הם אלה שהתחרות עליהן היא הצמודה ביותר: באלסקה, הסנטור הרפובליקני דן סליבן נמצא במאבק קשה מול מרי פלטולה הדמוקרטית. באיווה, ג׳וני ארנסט פרשה, והקרב צמוד בין אשלי הינסון הרפובליקנית לג׳וש טורק הדמוקרטי. במיין, סוזן קולינס הרפובליקנית נאבקת מול המועמדות של טרוי ג׳קסון הדמוקרטי. באוהיו, שרוד בראון הדמוקרטי מנסה לחזור לסנאט, על חשבון הרפובליקני ג׳ון הסטד (שהחליף את סגן הנשיא ג׳יי די ואנס בתפקיד). בטקסס – קרב מרתק. הסנטור הרפובליקני ג׳ון קרונין הפסיד בפריימריס, וכעת מתמודדים קן פקסטון הרפובליקני חסיד טראמפ מול הדמוקרטי ג׳יימס טלריקו.
לרפובליקנים יש כעת 53 מושבים בסנאט. זה הרוב. על פי תחזיות רבות יהיו להם פחות מחמישים לאחר הבחירות. כלומר, הם יפסידו ארבעה-שישה מושבים. בצפון קרוליינה, הם כנראה יפסידו מושב. הקרב כרגע אפילו לא נראה צמוד במיוחד. בראון כנראה ינצח באוהיו. עוד הפסד לרפובליקנים. קולינס רחוקה מלהיות בטוחה במיין. בטקסס, רוב הסקרים האחרונים הצביעו על יתרון דמוקרטי קטן. התחזית המוערכת של האתר של ״קוק רפורט״ מעמידה 6 מושבים רפובליקנים בסכנת ״פליפ״ – הם אולי יעברו לדמוקרטים – מול 2 מושבים דמוקרטים בסכנה כזאת – מישיגן של אל-סייד וניו המפשייר.
הנה, חזרנו לאל-סייד ולמה שהבחירה בו עשויה לסמן. המועמד הדמוקרטי במישיגן אמר על ישראל דברים קשים, ומבקש לערוך שינוי מקיף במערכת היחסים איתה. כאשר נדרש להבהיר, לתקן, לרכך, סירב לעשות זאת. הוא מתעקש להשתמש במונח “ג׳נוסייד” כאשר הוא מתאר את פעולות ישראל בעזה. “המילה ‘ג׳נוסייד (רצח עם)’ נוצרה כדי להסביר מה קרה אז”, אמר אל-סייד. כוונתו ב״אז״ היא ל”רצח של שישה מיליון יהודים” בשואה. מהי השואה? זהו “רצח העם הגרוע ביותר” בהיסטוריה העולמית. ואותה אל-סייד מגייס לטענת רצח העם הנוכחית שלו. ״כל הרעיון ביצירת המילה הזו הוא שאנחנו לא צריכים להמתין עד שהפשע שוב יגיע לממדים כאלה כדי שנוכל להשתמש בה. אם נמתין, היא תאבד מכוחה”. ובמילים פשוטות: מה שישראל עושה בעזה אינו חמור כמו השואה, אבל יש לכנותו רצח עם כבר כעת כדי שלא יגיע לממדים כאלה.
היהודים של מדינת משיגן עסוקים כבר כמה שבועות בכתיבת מכתבי תמיכה והתנגדות באל-סייד. רבים מהם מוטרדים מאוד מעמדותיו, לא רק ביחס לישראל אלא גם ביחס ליהודים אמריקאים תומכי ישראל. אבל יש גם יהודים שמוטרדים לא פחות מהאפשרות שכיסא הסנטור במישיגן יעבור לישבן רפובליקני, ובכך יקשה מאוד על המפלגה הדמוקרטית להגיע לרוב בסנאט. כלומר – הבוחרת במישיגן לא תחשוב רק על השאלה מי המועמד הטוב יותר למישיגן, שאולי אינו אל-סייד, אלא גם כיצד תשפיע הבחירה במישיגן על התמונה הארצית. אם חשוב לה מאוד שלדמוקרטים יהיה רוב בסנאט, היא עשויה לבחור באל-סייד גם אם אינו המועמד שהיתה באמת רוצה. הנה, כך כתבו 622 ״יהודי מישיגן למען הדמוקרטיה״: “חלקנו תומכים נלהבים של אל-סייד, לחלקנו יש הסתייגויות: יש מחלוקות עם אל-סייד בנושאים חשובים, לרבות היבטים מסויימים של גישתו לישראל והשפה שבה משתמשים חלק מבעלי הברית שלו. חששות אלה נותרו משמעותיים עבור רבים מאיתנו, ואנו נצביע לאל-סייד”.
יש לכם שאלה על הסקרים? פרופ׳ דוד שטיינברג ושמואל רוזנר ישיבו – לחצו כאן לשלוח שאלה
בשבוע שעבר, אל-סייד קיבל הזדמנות להסביר את עמדותיו בפודקסט המאוד מואזן של עזרא קליין, ניו יורק טיימס. ״הבה נתחיל מנקודת מבט פילוסופית על המצב הרצוי״, אמר המועמד. ״אני מאמין בזכויות שוות לשלום, לכבוד ולהגדרה עצמית עבור פלסטינים וישראלים-יהודים. אני סבור כי העם הפלסטיני החופשי והעם הישראלי-היהודי החופשי צריכים להחליט איך לנווט בין הסתירות הכרוכות בכך – בין אם מדובר בפתרון שתי המדינות, פתרון המדינה האחת, מודל של “ארץ לכולם”, או אפילו פתרון של 23 מדינות.מבחינתי, כמי שמעצב מדיניות בארה”ב, כל אחת מהאפשרויות הללו מקובלת עליי. העיקר הוא התהליך, לא התוצאה הסופית…״ ועוד אמר, או חזר ואמר מה שאמר כבר כמה פעמים: ״השקפותיי בנוגע למדיניות חוץ הן פשוטות מאוד: אני סבור שעלינו להיות ׳ראשונים בין שווים׳ באכיפת החוק הבינלאומי. לטעמי, ישראל היא המקרה החריג ביותר של פער, בין מה שהיית מצפה שיהיה היחס [של ארה״ב] להתנהלות ממשלת ישראל למול היחס שהיא מקבלת בפועל. היא הצליחה לקיים משטר אפרטהייד – וזהו הכינוי היחיד ההולם מצב של כיבוש מתמשך, הנמשך כמעט שישה עשורים, של אוכלוסייה בעזה ובגדה המערבית. הם ביצעו רצח עם בעזה. הם הובילו אותנו למלחמה [באיראן]. בנימין נתניהו הגיע לחדר המצב והציג את הטיעונים בעד המלחמה; בסופו של דבר, הוא מצא פראייר מספיק גדול שהיה מוכן לבצע זאת. אך חישבו על מטרות המלחמה: לנו לא היו מטרות ברורות לאותה מלחמה. לישראל, לעומת זאת, היו מטרות ברורות – ונראה כי אחת המטרות המרכזיות הללו הייתה הכנת הקרקע לסיפוח דרום לבנון״.
לא נעים. המחשבה שאדם שאלה הן רעיונותיו יהיה סנטור נכבד ממדינה גדולה לא נעימה. ומצד שני, הוא יהיה, אם יהיה, אחד ממאה. כמה יהיו כמותו? זו שאלה שלא קל להשיב עליה, אבל חוקרי ה-INSS ניסו. הם חילקו את הדמוקרטים לשלוש קבוצות לפי היחס לישראל. ״הממסד הפרו-ישראלי של המפלגה הדמוקרטית מורכב מחברים התומכים בלהט בברית ארצות הברית-ישראל, עומדים מאחורי זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ולהגן על עצמה מפני אויביה, ותומכים בהמשך הסיוע ושיתוף הפעולה הצבאי האמריקאי״. עם אלה אין בעיה. לצידם יש את ״הפרוגרסיבים מן הזרם המרכזי״. אלה ״תומכים בהגבלות חדשות על מכירת נשק לישראל, מותחים ביקורת חריפה על התנהלות ממשלת נתניהו בעזה, ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית – אך נמנעים מהאשמות ברצח עם ומקריאות לאמברגו מלא על מכירת נשק״. לא מציאה גדולה. אבל אולי אפשר לדבר איתם. או שלא. זו בעצם השאלה – והיא שאלה של ציפיות: עד כמה ישראל מצפה, או מניחה, או בונה על כך שחברי קונגרס אמריקאים יהיו קרובים אליה. הקבוצה השלישית – זו של אל-סייד – היא כמובן הקשה ביותר מבחינת ישראל. ״נציגי השמאל הפרוגרסיבי תומכים בהפסקת כל סיוע צבאי ומכירת נשק אמריקאיים לישראל, לרבות באמצעות צעדים חקיקתיים… כולל מערכות הגנתיות. הם נוהגים להאשים את ישראל בביצוע רצח עם בעזה ומתארים את ישראל כמדינה הנוקטת במדיניות אפרטהייד. בשיח שלהם על ישראל והפלסטינים, הם שמים דגש על זכויות אדם, משפט בינלאומי, הערך שבהשארת כספי משלמי המיסים האמריקאים בארצות הברית ומה שהם מכנים זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני. הם מתנגדים למלחמה נגד איראן ולעיתים קרובות מאשימים את ישראל בגרירת ארצות הברית לקונפליקט״.
ה-INNS מציע פרשנות מרגיעה: ״חרף תשומת הלב שהופנתה להישגי השמאל הפרוגרסיבים במחזור הבחירות הנוכחי, המחנה צפוי לגדול לכל היותר בשני מושבים בסנאט וארבעה עד עשרה מושבים בבית הנבחרים״. הקיצונים ביותר לא יתנו את הטון. ״במונחים יחסיים, מחנה זה עומד לגדול באחוזים בודדים ביחס לכלל חברי הקונגרס הדמוקרטים״. מה שבלי ספק נכון, ומה שבלי ספק נופל למלכודת – או למציאות כפוייה – של ציפיות נמוכות. מכיוון ש״שיבה מהירה לתמיכה הכמעט מוחלטת בישראל שהתקיימה לפני המלחמה בקרב נבחרים דמוקרטים היא בלתי אפשרית״, ניאלץ להסתפק בפחות. השלמה עם המציאות, נחמה בידיעה שאל-סייד הוא חריג. ובמילים אחרות, שרוב הנבחרים הדמוקרטים לא יבקשו להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מצורעת ויסתפקו בדרגה נמוכה יותר של עימות. משהו שיכלול את ״התניית הסיוע העתידי לישראל״ ולצידה ״הערכה מחודשת רחבה יותר של הברית בין ארצות הברית לישראל״.
זה רק שבוע אחרי הבחירות שלנו. ואנחנו בקושי שמים לב.
