בגיל 77, הלורד אוליבר פרנקס קיבל משימה, כמעט אחרונה, בשירות הוד מלכותה. לבחון לאחור האם אפשר היה למנוע מראש את הכיבוש הארגנטינאי של איי פוקלנד, ובהתאם גם את הצורך במשלוח כוח בריטי לקצה העולם כדי לכבוש אותם בחזרה. מסקנת הועדה שעמד בראשה הייתה שלא. הבריטים, קבע, לא יכלו לדעת, ״בגלל שהארגנטינאים עצמם קיבלו את ההחלטה בתאריך מאוחר מאוד״, סמוך לפלישה. הארגנטינים פלשו באפריל 1982. ראש הממשלה הבריטית, מרגרט תאצ׳ר, הגיבה בעוצמה ובחריפות שלא צפו. ועדת פרנקס מצאה ליקויים באיסוף וניתוח מודיעין. אבל בסופו של חשבון, ליקויים דומים בשיקול דעת נרשמו בשני הצדדים. הבריטים לא חזו את החוצפה הארגנטינאית. הארגנטינאים לא חזו את הנחישות הבריטית.
המתיחות הנוגעת לבעלות על איי פוקלנד התפרצה מחדש בשבועות האחרונים, כמו מסע במנהרת הזמן. ראש הממשלה הארגנטיני, חווייר מיליי, שוב חומד את האיים. אולי הוא מזהה נכון: הפעם אין גברת ברזל שתעמוד מולו. אולי הוא מזהה נכון: טראמפ איננו רונלד רייגן, ולא בטוח שיגבה את הבריטים אם תהיה התלקחות (גם רייגן היסס, עד שהחליט). ואולי מיליי שואב עידוד משרים בממשלת ישראל, שקוראים לו לעמוד בנחישות מול הבריטים. מה לנו ולסכסוך הזה? שום דבר כמובן. החשבונות של ישראל עם בריטניה קשורים למדיניות החרם שלה – ניסיון מגושם להשפיע על מדיניות ישראל בשטחים. מיליי הוא כמובן חבר יקר. אז ישראל, כדרכה, תוחבת את אפה לעניינים שאינם שלה. אחר כך תתלונן, כמו קוזאק נגזל, על תשומת הלב היתרה שהיא מקבלת.
היו שחשבו בזמנו, שמסקנות ועדת פרנקס ראויות לתואר ״טיוח״. הוא ניקה את הממסד מאשמת ההערכה השגויה.
הייתה קונספציה: ארגנטינה לא תעז.
הייתה מציאות: היא העזה.
הייתה דילמה: כיצד לנהוג לנוכח קריסת הקונספציה.
הייתה החלטה: הכיבוש הארגנטיני יוסר בכוח.
נשמע מוכר? היה קל יותר לזרוק את הכוח הארגנטיני הפולש מהאיים הכמעט-שוממים, ועכשיו קשה יותר לזרוק את הכוח החמאסי השולט ברצועה המאוכלסת בצפיפות. בשני המקרים, מדינה נתפסה לא מוכנה למהלך של האוייב. בשני המקרים, הכשלון לקחת בחשבון את האפשרות שנראתה פחות סבירה הובילה למלחמה. ובכל זאת יש הבדל גדול: הבריטים הופתעו הרחק מחופיהם. הזעזוע היה עקרוני, לא מהותי. אנחנו הופתענו בתוך בתינו. הזעזוע צרב את התודעה.
ישראל הופתעה בשבעה באוקטובר. זו עובדה. את בנימין נתניהו לא העירו בלילה שלפני המתקפה. זו עובדה. ישראל פעלה במשך שנים בהנחה שמוטב חמאס ישלוט בעזה מאשר שהרשות הפלשתינית תשלוט בעזה. זו עובדה. ישראל אפשרה העברת כסף ומשאבים אחרים שאפשרו לחמאס להתבצר. זו עובדה. נתניהו הוזהר שמשהו עלול לקרות בעזה. מהשבוע, אולי גם זו עובדה, אם כי, נוסח האזהרה המדויק שנוי במחלוקת. רמת הקונקרטיות שלה שנויה במחלוקת. לכן, השאלה אם העובדה האחרונה מוסיפה נדבך חשוב למסכת העובדות הידועה זה מכבר – גם היא שנויה במחלוקת. יש שיאמרו: נמצא האקדח המעשן המוכיח את אחריותו של נתניהו. יש שיאמרו: עוד אזהרה פחות אזהרה לא משנה את התמונה הכללית. מלכתחילה, הקושי של ישראל – כמו הקושי של תאצ׳ר בבריטניה – היה להעלות על הדעת אפשרות של מתקפה מהסוג שחמאס יזם. אין אזהרה כללית שהיה בכוחה לקעקע את המכשול הקוגניטיבי הזה.
כמה הסקרים של 2022 היו מדויקים, ומי הסוקר שהכי דייק? בואו לראות ולבדוק
השאלה אם ומה ידע נתניהו, בשנים שלפני, בחודשים, בשבועות, מעסיקה את הציבור הישראלי, מציפה את השיח הישראלי. אבל נדמה שיש מי שמייחסים משמעות יתר להשפעה שלה על הישראלים ערב בחירות.
אפשר לומר: מי שהיה בתפקיד בזמן כשלון גדול כל כך צריך לפנות את מקומו, בלי קשר לשאלה האם ועד כמה הוא אחראי לכישלון. לא כל הישראלים מקבלים את המסקנה הזאת, ואם ירצו, אלה שדוחים אותה יכולים לנופף בדוגמאות שמסייעות לעמדתם. מסקנה כזאת היתה צריכה לשלח את פרנקלין רוזוולט לביתו אחרי מתקפת 7 בדצמבר על פרל הארבור, ואת יוזף סטאלין לביתו אחרי מתקפת 22 ביוני על רוסיה. שניהם נשארו בתפקיד. שניהם המשיכו לנהל את המערכה אחרי ההפתעה הקטלנית. גם תאצ׳ר נשארה בתפקיד, עוד שנים רבות אחרי ההפתעה הארגנטינית. היא הובילה את מדינתה לניצחון הגדול ביותר של כהונתה, שהבטיח למעשה את המשכה.
אפשר לומר: נתניהו לא רק היה בתפקיד בזמן שישראל ספגה מכה. הוא – בהחלטותיו ובמעשיו – הוביל בפועל לתנאים שאפשרו את מתקפת חמאס. זו טענה שקל מאוד להוכיח לאחר שהייתה מתקפה, אבל היא סובלת מליקוי מהותי של ניתוח בדיעבד. רק ביודענו את מה שאנחנו יודעים היום, יש לנו יכולת להצביע על שגיאותיו הגדולות של הקברניט. אלא שייתכן שכל ראש ממשלה היה עושה שגיאה דומה, או אולי שגיאה גדולה עוד יותר. ייתכן גם שלו ראש הממשלה הזה היה פועל אחרת, הייתה באה קטסטרופה אחרת. גדולה עוד יותר.
כל זה לא בא לומר שנתניהו צריך להישאר בתפקידו. או לעזוב את תפקידו. זה בא לומר שאין קושי למתנגדי נתניהו להציע נרטיב שמחייב עזיבה, ואין קושי לתומכיו להציע נרטיב שמצדיק הישארות. רוזוולט הוכה, ונשאר כדי להביא את ארה״ב לסף ניצחון. גם סטאלין (שאותו, צריך להודות, היה קושי גדול לסלק בגלל אופי המשטר). גם תאצ׳ר, אחרי פוקלנד, שהייתה הפתעה משונה, שאחריה מלחמה משונה, כמעט קומית. נתניהו יאמר: הופתעתי, התאוששתי, הובלתי למעין ניצחון. מתנגדיו יאמרו: הוזהרת, לא הקשבת, הופתעת, לא תפקדת, הבטחת ניצחון ולא קיימת. תאצ׳ר הניפה את היוניון ג׳ק מעל איי פוקלנד. נתניהו הניף דגלים ישראלים ברחבי המזרח התיכון, אבל את סופה של המלחמה טרם הצליח להביא.
איך יכריע הבוחר בין הנרטיבים? משטר דמוקרטי נשען על החלטה לא בהכרח מושכלת של המון רב, שיודע רק מעט. ג׳ורג׳ מייסון מוירג׳יניה, שהיה אחד מאבות האומה האמריקאית, אך גם מי שסירב לחתום על הנוסח הסופי של החוקה, אמר שהרעיון שאזרחים אמריקאים יבחרו ישירות את הנשיא שלהם – באמצעות פתק לכל בוחר – הוא רעיון חסר שחר. “יהיה זה לא טבעי להפקיד את בחירת השופט הראשי בידי העם, כשם שיהיה זה לא טבעי להפקיד שיפוט של צבעים בידי אדם עיוור״, קבע. השבוע הושלמה עבורנו פלטת הצבעים שממנה נלך לבחור בעוד כמה שבועות, כמו עוורים. ליכוד בגוון ברדוגו, ישר בגוון חום-גולני, עוצמה בגוון גוטליב, הנדל בגוון זליכה.
איך תבחרו בין כל אלה? הנה עצתו המוכרת של האמריקאי רייגן בעימות מול יריבו, הנשיא ג׳ימי קרטר, לקראת בחירות 1980. זון עצה שאולי לא תסייע לכם בבחירת המפלגה הספציפית, אבל בהחלט תסייע לבחור כיוון.
שאלו את עצמכם: ״האם מצבך טוב משהיה לפני ארבע שנים?״.
לפחות לפי רייגן, זאת כל תורת הבחירה.
