בצמרת הישראלית אפשר למצוא ארבע גישות עיקריות להתמודדות עם המצב החדש שנוצר במרחב האמריקאי
הצלף, העקבי, המתמיד, הנביא: הרכבנו את ציון החזאים מארבעה פריטים, וכינינו אותם בשמות
אתגר שבו “הזמן הולך ואוזל” הוא אתגר שבו אין רגע הכרעה ידוע. “הולך ואוזל” – אבל מתי בדיוק יאזל? מי יודע. אולי מחר, אולי בעוד שנתיים, אולי בעוד עשרים. אפשר לחכות
לכל אחד מאיתנו יש קווים אדומים, שמסמנים את גבול הנכונות שלנו לסבול קבוצות אידיאולוגיות…
באיראן – סופר פוזיציה שאינה ניצחון ולא תבוסה. בעזה – סופר פוזיציה שאינה מחיקת חמאס ואינה הסכמה להמשך שלטונו. ביהודה ושומרון – סופר פוזיציה של גינוי פרעות ועידוד פרעות. גם מערכת הבחירות מעמידה את ישראל בסופר פוזיציה – ניצחון והפסד
הסקרים והסוקרים של מערכת הבחירות משמשים כליא ברק לסבך מורכב של רגשות. זה דבר שקל להבין. חלק מהמקצוע של סוקר שעושה את עבודתו תחת עינו הפקוחה של הציבור
צמיחה של בנט תשמח אותו ואת אוהדיו כמובן, ואולי גם תתרום למאגר הכללי של קולות גוש השינוי. מצד שני, הצמיחה תוליד כאב ראש
לנוכח אי הודאות, מה אנחנו בכל זאת יודעים? התשובה היא: לא מעט
מי שמציע שינוי שיטה צריך להתייחס לא רק לתוצאה שהוא מקווה לה, אלא גם לשאלה מה יקרה כאשר הפוליטיקאים, שהם יצורים ערמומיים, ימצאו דרך לעקוף את השיטה החדשה
הכרעה בבחירות עשויה, או עלולה, להשכיח מאיתנו דבר חשוב: העם אותו עם, האתגרים אותם אתגרים, הקושי להסתדר אותו קושי, השבטיות אותה שבטיות. החברה הישראלית מתקשה להשתחרר מבעיות יסוד מבניות
