בכל מערכת בחירות סמלים הם דבר חשוב. בכל שיחה פוליטית סמלים הם דבר חשוב. ״פרס יחלק את ירושלים״, זה עיסוק בסמל. ״ירושלים המאוחדת״ זה הסמל. שמעון פרס, זה מי שלפי הסיסמה מסכן את הסמל. ״צ׳חצ׳חים״ זה סמל. דודו טופז ניסה להשתמש בו כדי לרמוז לתומכים פוטנציאלים שהצבעה לצד השני היא הצבעה לאספסוף. מנחם בגין ידע לקחת את הסמל ולהפוך את משמעותו: צ׳חצ׳חים לא מתארת אספסוף שראוי להסתייג ממנו – היא מתארת את בני עדות המזרח – היא עלבון שמכוון לבני עדות המזרח – היא סמל – בהחלט סמל – להתנשאות של תומכי המערך על בני עדות המזרח.
גם ״אלטלנה״ היא סמל. השבוע, כשהתגלו שרידי הספינה המוטבעת – הנה מדינה משונה: קודם היא מטביעה ספינה ואז הולכת לחפש אחריה – המערכת הפוליטית נדרכה להשתמש בו. סמל הוא דבר גמיש, וכמו במקרה של הצ׳חצ׳חים, הקרב הוא לעיתים קרובות על השאלה מי יצליח לטעון את הסמל במשמעות הרלבנטית לרגע פוליטי נתון.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר את חטאי העבר של השמאל, המוכן להפעיל כוח דורסני לטובת שלטונו, ואז לנסות למתוח קו מדוד בן גוריון לגדי איזנקוט (וזה כמובן מהלך קצת מסוכן: כי אם איזנקוט הוא בן גוריון, זה אולי מפליל אותו בפרשת אלטלנה, אבל גם מגדיל אותו בהרבה מאוד דרכים).
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שהסתה, קיטוב, קרב פנימי, פלגנות, עלולים להוביל לאסון. במקרה כזה אולי אלטלנה היא סמל שאפשר להשתמש בו נגד דוברים גסי רוח וחמומי מוח כמו שלמה קרעי, או חנוך מילביצקי.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להיזכר שבמדינה, שלא כמו במדינה בדרך, הכוח מרוכז בידי השלטון והשלטון בלבד, ושכל ערעור על המונופול של השלטון על הכוח עלול להוביל למפגש קטלני שסופו אסון. במקרה כזה, אלטלנה היא סמל מתאים לשבוע שבו חבר כנסת ילדותי לוקח פטיש והולך לנפץ אנדרטאות כאחרון הבריונים שעושים דין לעצמם.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שנתניהו הנרדף הוא כמנחם בגין הנרדף – רק שכעת יש לנרדף כוח מספיק כדי להלום ברודפיו באמצעות הקלפי. ואפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שנתניהו הוא הרבה דברים, אבל אינו בגין, ואינו דומה לבגין. נתניהו – היה מי שהזכיר – רץ להתחרות עם חברו לקואליציה איתמר בן גביר על הקרדיט למציאת האלטלנה. בגין היה יוצא מהאולם כשאבותיו הרוחניים של בן גביר היו עולים לנאום במליאה, ולא היה מעלה על דעתו לחבור אליהם.
סמל: כדי לעשות בו שימוש אפקטיבי צריך לוודא שלציבור יש יכולת להבין אותו. ״פרס יחלק את ירושלים״ זה קל. אין ישראלי שאינו מכיר את ירושלים, ושלא יודע שהיא ״מאוחדת״, או לפחות מעמידה פני מאוחדת. עד כמה הישראלים מכירים את פרשת אלטלנה? תכף נגיע לזה, אבל כבר נאמר: פחות מאשר את ירושלים. למעשה, כאשר השר בן גביר אמר עם מציאת הספינה ש”פרשת אלטלנה היא פצע מדמם בתולדות ישראל״ הוא לא לגמרי דייק. פרשת אלטלנה היא פצע שהגליד מזמן, אלא שפוליטיקאים מסוגו, וגם נתניהו, מקפידים לגרד את הפצע לעיתים קרובות בניסיון לפתוח אותו, ולהגיר דם – במובן המטפורי כמובן. הם מבקשים להחזיק באלטלנה כסמל מסוג מסויים, סמל לדורסנות שטרם באה על פתרונה (פעם זה היה בן גוריון, היום זה השופט יצחק עמית), סמל לנכונות לפגוע ביהודים אחרים (פעם זה בן גוריון, היום זה השמאל המטרטר בענייני התנחלויות), סמל לעמידה הגאה של הימין, שהוא הממלכתי האמיתי (פעם זה בגין, היום זה נתניהו). לא סמל להכרח לוודא שלמדינה יש מונופול על כוח. לא סמל לקושי של קבוצות מסוימות לקבל את מרות שלטון החוק. לא סמל להכרה בצורך להרגיע את הרוחות כאשר הן סוערות מאוד כדי למנוע הדרדרות לשפך דם. הסמלים האלה לא משרתים את המנהיגים שמגרדים את גלד אלטלנה.
עוד לא נרשמתם למדד? למה אתם מחכים? לחצו, והשיבו לשאלונים שלנו
האם הסמל אפקטיבי? שאלנו השבוע, בסקר שנערך יום לאחר מציאת הספינה, אם החלטת בן גוריון לפתוח באש הייתה נכונה או לא נכונה. האמת – שאלה קשה. לא קל לישראלי של 2026 לשים את עצמו בנעלי ראש הממשלה בשנת 1948. לא קל לשחזר את אווירת הימים ההם, לא קל להבין את סבך האינטרסים שהביאו את אלטלנה לחופי ישראל, לא קל להתעמק בשאלות על יחסי בן גוריון עם האצ״ל ועם הפלמ״ח. לא קל, ולכן לא פלא שחלק גדול מאוד מהמשיבים על השאלה הזאת בחרו במפלט הקל: ״לא יודעים״. האם בן גוריון קיבל החלטה נכונה? קרוב למחצית מהישראלים של ימינו, ורק מעט פחות מזה (44%) מהיהודים-ישראלים של ימינו לא יודעים.
קרוב למאה תומכים של הליכוד השיבו לסקר. גם מהם, כחמישים ״לא יודעים״. זה אומר שאלטלנה היא סמל שהאפקטיביות שלו מוגבלת, אפילו בקרב קהלים מובהקים של המנהיגים שמבקשים להשתמש בו. הציבור שמכיר את פרשת אלטלנה, או לפחות נדמה לו שמכיר אותה מספיק כדי שתהיה לו דעה, הוא הציבור הדתי והחרדי. בקרב ישראלים דתיים וחרדים, שיעור אי הידיעה צונח ושיעור הידיעה הברורה – שבן גוריון פעל לא נכון – מזנק. 57% מהדתיים אומרים שבן גוריון לא פעל נכון, רק 5% שפעל נכון. מקרב החרדים 67% אומרים שלא פעל נכון. רק 4% אומרים שפעל נכון.
לישראלים קשה לומר שבן גוריון פעל נכון. קשה להם לומר שלעיתים ירי בכינון ישיר של יהודים על יהודים הוא המוצא הנכון למנהיג בסיטואציה מורכבת, לחוצה, מאיימת. אפשר להבין את הסנטימנט הזה, את הרצון מלאשרר בדיעבד מעשה כל כך אלים. זה סנטימנט בריא. ומצד שני, מחשבה צלולה מוכרחה להוביל לידיעה שלעיתים עלולות להיוותר נסיבות שבהן ירי בכינון ישיר של יהודים על יהודים הוא המוצא הנכון למנהיג. הנה דוגמה קלה: אייב לינקולן ומרד מדינות הדרום. אם היה מחליט לא להחזיר באש, ארצות הברית של אמריקה לא הייתה. אם היה מחליט להחזיר באש (הדרומיים ירו ראשונים) אבל מפסיד במלחמה, ייתכן שעד היום היו אומרים – הא, הנה המנהיג המרושע שהורה לאמריקאים לפתוח באש על אחיהם האמריקאים. לינקולן החליט שצריך לירות. בן גוריון החליט שצריך לירות. זה כמובן לא אותו מקרה, ולא אותה החלטה, ולא בהכרח אותו לקח. אבל זו דוגמה לאפשרות שלעיתים מנהיג נדרש להחליט מה שבדיעבד קשה מאוד לומר עליו ״כן, זו הייתה ההחלטה הנדרשת״.
במחשבה זהירה אולי אפשר אפילו להניח שזו אחת הסיבות לריבוי של ״לא יודעים״. איך יכול להיות שכל כך הרבה ישראלים לא יודעים לומר מה דעתם על החלטה כל כך דרמטית, שדובר בה כל כך הרבה? ישראלים – אם אתם חיים כאן אתם יודעים את זה – הם אזרחים עם יותר מדי דעות, לא עם פחות מדי דעות. אבל לפתע, דווקא בעניין גדול כזה, מתברר שקשה להם. כמובן – אולי זה חינוך גרוע, או שלא קראו מספיק ספרים, או לא האזינו לסיפורי מורשת. ומצד שני, השאלה לא נשאלה בשבוע סתמי, אקראי, היא נשאלה בשבוע שבו היו הרבה מאוד דיבורים על אלטלנה, כך שגם שמי שלא ידעו קודם, יכלו בקלות לגלות עכשיו, ולגבש דעה, אם לא דעתם שלהם, דעת מנהיגיהם.
אז אולי זו המשמעות של ״לא יודעים״. חלק באמת לא יודעים, וחלק יודעים שבסתר ליבם הם חושבים שבן גוריון עשה את הדבר הנכון, אבל לא נעים להם להגיד את זה, כי המשמעות ברורה (כן, הוא צדק כשהורה ליהודים לירות על יהודים), או שלא נעים להם להגיד את זה, כי ההשלכות הפוליטיות ברורות (זה יהיה כלי פוליטי שישמש את הצד השני כהוכחה לנכונות של האופוזיציה להסכים לפעולה אלימה).
