הבחירות בתקופת התארגנות. עוד לא ממש עונת הבחירות. עוד לא ממש ברור מי רץ, היכן רץ, עם מי רץ. זה עדיין מחנה ההכנה של הנבחרות. מה שלא מוריד מחשיבותו. בשבועיים הקרובים נדע איך מפלגות וגושים מצליחים, או לא מצליחים, למשטר את עצמם בדרך למיצוי מקסימלי של הפוטנציאל שלהם.
זו תקופה של טלטלות, שהשבוע קרו בה שני דברים, בשני מגזרים, שמייד נתאר במספרים.
הראשון – הערבים חיזקו מאוד את יכולתם למצות את הפוטנציאל שלהם. פחות קולות מתחת לאחוז החסימה, יותר מצביעים, וכפועל יוצא, כנראה שגם יותר מושבים בכנסת.
השני – בימין קולות נופלים מתחת לאחוז החסימה בשלל דרכים. זה לא רק ״וינטר לוקח מסמוטריץ׳״, אלא לא פחות מזה ״וינטר לוקח מהליכוד״. חברו את התופעה הזאת לממצא מהשבוע שעבר על נכונות גבוהה יותר בימין להסתכן על גבול אחוז החסימה, והתמונה מתבהרת. לא סופית – אבל מתבהרת. זאת תמונת השבועיים שנותרו להתארגנות לקראת השבועות המכריעים של המרוץ.
נתחיל מהערבים, כי שם השינוי הכי חד והכי ברור, ונראה גם הכי יציב. שני דברים קרו במקביל. האחד הוא איחוד: חד״ש-תע״ל ובל״ד רצות יחד. בשבוע שעבר, כשבל״ד עמדה לבד, קולותיה היו קולות אבודים – כמו ב-2022, כשקיבלה קרוב לשלושה אחוזים ולא נכנסה לכנסת. השבוע הם אינם אבודים. הדבר השני הוא שיעור ההצבעה. עד עכשיו עבדנו עם הנחה של אחוז הצבעה שבין 50% ל-55%. השבוע ההנחה עודכנה כלפי מעלה. זה נשמע כמו תיקון טכני, אבל התוצאה משמעותית: חלקו של המגזר הערבי בסך הקולות הארצי עולה.
חברו את שני השינויים: קולות שהיו יוצאים מהמשחק חוזרים אליו, והמגזר כולו מצביע יותר ושוקל יותר. כמה קולות ערביים יילכו לאיבוד עכשיו? כמעט לא ילכו קולות לאיבוד. מפלגה אחת, מקום לכולנו של רולא דאוד ואלון-לי גרין, מקבלת פחות מ-5% במגזר הערבי, שזה בערך חצי אחוז בחישוב הארצי. זה הכל. מגזר שידע לבזבז קולות בכל מערכת בחירות בעשור האחרון, מגיע השבוע למצב שבו כמעט כל קול שלו נספר.
כאן צריך לבוא משפט של זהירות. שיעור ההצבעה אינו ידוע מראש, הוא מוערך על סמך שאלות, שאולי כן ואולי לא מנבאות היטב כמה מצביעים באמת יבואו לקלפי. הסוקר שלנו במגזר הערבי, יוסף מקלדה, מכיר את המגזר היטב, ומעדכן את ההערכה על פי התוצאות שהוא רואה. אנחנו מסתמכים על ההערכות שלו, ומשנים בהתאם גם את ההערכות שלנו על התמונה הכוללת. ובכל זאת, הערכה היא הערכה. לדוגמה, אם הצבעה בפועל היא 55% ולא, לדוגמה, 60%, חלקו של המגזר יורד בכנקודת אחוז שלמה. זה מתבטא במנדטים של המפלגות הערביות ושל המפלגות היהודיות. הרגישות, למי שרוצה להתעמק בפרטים, היא כשמונה עשיריות נקודת אחוז לכל ארבע נקודות בשיעור ההצבעה.
מהערבים לחרדים. איתם נתחיל את הסיפור העיקרי השבוע. הבלדה על ארי ודרצ׳י, מהדורת בחירות 2026. זוכרים את השיר הזה, של דני סנדרסון וכוורת? ארי ודרצ׳י הם שני פועלי בניין שנלכדו מתחת לבלטות, שם הם חיים, ומשם הם יוצאים רק בלילה, כדי לרקוד סטפס כשבעלת הבית ישנה. זה בערך המצב גם בזירה הפוליטית שלנו: הרבה מאוד פועלי פוליטיקה שנלכדו מתחת לבלטות. הם יוצאים לרקוד, בנאומים, בהשקות, בציוצים, בכנסים. אבל רק בלילה, כשלא סופרים את הקולות.
הנה מה שקורה אצל החרדים. וזו תמונה שמתבססת על סקר גדול במיוחד של אסקריא – שמנהלים את הדגימה שלנו במגזר החרדי. 500 חרדים השתתפו. רבים מהם מצביעים למפלגות שכמעט אין ספק שלא יעברו את אחוז החסימה: מפלגת הקהל של שלמה אלבוים, ״הציבור החרדי״ של מוטי לייטנר, אחי של הרב אברג׳יל. הוסיפו לרשימה את מי שבחרו בפייגלין, בזליכה, בנעם, ותקבלו שכמעט 12% מקולות המגזר החרדי הולכים לרקוד עם ארי ודרצ׳י. ועוד לפני זה: כמעט 8% מהמשיבים החרדים אומרים שאינם מתכוונים להצביע בכלל, ועוד אחוז בוחרים פתק לבן.
האזינו: אפרים שהם-שטיינר, איך מענישים רוצחים יהודים?
ומה שקורה לחרדים, קורה גם לשאר גוש הקואליציה. כבר כמה שבועות אנחנו דנים באפשרות שעופר וינטר ייקח קולות מסמוטריץ׳. והוא באמת לוקח. אבל זה לא העיקר. מקרב מי שהצביעו לציונות הדתית (יחד עם עוצמה) ב-2022, בערך 5% מתכוונים להצביע לוינטר. מבין מי שהצביעו לליכוד ב-2022, בערך 4%. נכון – זה אומר שיש שיעור גבוה יותר של שחיקה שמכוונת לסמוטריץ׳ – אבל מספר גדול יותר של מצביעים שהולכים לוינטר מהמאגר הפוטנציאלי של הליכוד. במספרים מוחלטים וינטר לוקח מהליכוד יותר משהוא לוקח מסמוטריץ׳.
אבל עזבו את וינטר. נכון שוינטר הוא החגיגה העיקרית של השבוע, אבל זה בגלל שאנחנו מתרגשים מחידושים. הבדיקה החשובה יותר היא לא כמה הלכו לוינטר, אלא כמה הלכו לאיבוד (יש סקרים אחרים מהיומיים האחרונים שבהם וינטר עובר וסמוטריץ׳ נופל – זה לא ממש משנה לצורך התחשיב שלנו היום). הנה הפירוט המלא של מצביעי הליכוד 2022 שנמצאים כרגע במחוזות שמתחת לאחוז החסימה: 3.7% אצל וינטר. 3.0% אצל ירון זליכה. 2.2% בבית ציוני של טרופר והנדל. 2.2% באחדות של ארדן. 1.5% אצל משה פייגלין. סך הכל 12.6%. אחד מכל שמונה מצביעי ליכוד לשעבר מחזיק כרגע בפתק שלא ייספר. אם מתרגמים את זה למספרים של 2022, כשהליכוד קיבל קצת יותר מ-1.1 מיליון קולות, מדובר על סדר גודל של מאה וארבעים אלף קולות מחוץ למשחק. מבין מצביעי הציונות הדתית 2022 המספר המקביל הוא 8.5% – נמוך יותר, ועל בסיס קטן בהרבה.
וזה, כמובן, מסביר את החולשה של הליכוד בסקר שלנו אתמול. לא כל מי שעזב עבר ליריב. חלק גדול ממצביעי הליכוד לשעבר התיישבו מתחת לרצפה, כשהם כנראה מעסיקים את עצמם בתמרוני רגליים מהפכניים (אם זה לא ברור, חפשו את מילות השיר).
חברו את הכל: יותר מ-11% מהקולות הארציים מיועדים כרגע למפלגות מתחת לאחוז החסימה. אחד מכל תשעה קולות. בסביבות 15 מנדטים. וחלק גדול מאוד מהם אלה קולות של הימין, או היו של הימין, או שהימין אמור ורוצה להתחרות עליהם. שימו לב לאסימטריה. גוש השינוי כמעט לא מבזבז קולות. הדמוקרטים, ישר, ביחד, ישראל ביתנו – כולן הרבה מעל הרף. הבזבוז שלו מרוכז כמעט כולו במפלגות שלא מזוהות באופן מלא עם הגוש: גנץ, טרופר-הנדל. לעומת זאת, גוש הקואליציה דולף ככברה. כל קול שהולך לוינטר או לפייגלין, וגם המעט שנשאר לארדן, הוא קול שלפחות תיאורטית יכול לשבת בקואליציה של נתניהו.
כתבתי כאן לפני כמה ימים על הבוחר שקופץ באנג׳י בקרבה מסוכנת לאחוז החסימה. כתבתי שזו בחירה אידיאולוגית וגם מצב נפשי. מידה של אדישות לשאלה אם הקול נספר. הנתונים של השבוע מלמדים עד כמה התור ארוך לבאנג׳י מעל נהר נתניהו, ועד כמה הוא קצר לבאנג׳י מעל נהר איזנקוט.
