את הקריירה הססגונית של יצחק מודעי קשה לסכם בכמה משפטים. בשיא כוחו, הוא היה שר האוצר בממשלת האחדות שהצליחה לבלום את ההיפר-אינפלציה, והייתה אחת הממשלות המוצלחות והחשובות בתולדות מדינת ישראל. אלא שהכוח לא בהכרח היטיב אתו. הוא הרבה להתקוטט עם ראש הממשלה, שמעון פרס, והתיש את ראש מפלגתו, יצחק שמיר, עד שנדחק מהתפקיד, ואיבד כוח. ב-1992, בבחירות המכריעות של שמיר נגד רבין, מודעי התמודד לבד, מחוץ לליכוד, במפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. יכול להיות שהצבעתי למפלגה הזאת. עברו הרבה שנים, ואני לא זוכר שהצבעתי לה. אבל אני זוכר בוודאות ששקלתי לעשות זאת. התירוץ היחיד שיש לי: הייתי איש מאוד צעיר.
הצבעה למפלגות שמסתובבות באזור של אחוז החסימה, קצת מעל או קצת מתחת, היא ביטוי של לפחות שני דברים: בחירה אידיאולוגית ומצב נפשי. את עניין הבחירה האידיאולוגית קל להסביר. מי שמאמינים בתורתו של משה פייגלין, משונה ככל שתהיה, ורוצים בקידומה, הם המועמדים להצביע למי שכבר הבטיח לא פעם שהוא בדרכו לנצח את השיטה – ושוב ושוב הפסיד. אפשר להתרשם שגם הפעם מצבו דומה. אבל מי יודע, אולי לא. אולי הפעם הסקרים הם שטועים. חלק מאוהדיו סבורים, משום מה, שסקרי דעת הקהל מסתירים איזו נביעה גדולה של מצביעים שתתגלה ביום הבחירות. סוקר זהיר צריך לקחת בחשבון שהכל אפשרי. מה שהסוקר אינו יודע הוא אינו יודע. ואולי הם אכן שם, הבוחרים של פייגלין, ממתינים לשעת הכושר. הם, ולצידם גם המצביעים של ירון זליכה. גם הוא מבטיח – ולא מקיים. ושוב מבטיח – ושוב יש מי שמוכנים להאמין.
הנה נתון אמיתי, מבוסס על סדרה של שמונה סקרים: בוחרי זליכה הם מהיציבים ביותר מכל הבוחרים של כל המפלגות. תנו להם עוד ועוד הזדמנויות לשנות עמדה, לבחון מעבר למפלגה אחרת, להתלבט, להצביע על אלטרנטיבה, והם בשלהם. עיקשים כפרד. בקבוצה גדולה מאוד של בוחרים, שנבחנת מסקר לסקר, האוהדים של זליכה הם המשיבים שהעמדה שלהם הכי יציבה. אין נושרים, אין מהססים, אין מתלבטים. יש שיראו בזה עדות לדבקות אידיאולוגית שראויה להערכה. יש שיראו בזה עדות להליכה עיוורת לעבר חזון תעתועים.
כך או כך – כאמור – זו לא רק עמדה אידיאולוגית. כלומר – ברור שזו גם עמדה אידיאולוגית, שזליכה כנראה יודע להציע לבוחריו באופן שאחרים פשוט לא מבינים. אבל זה מוכרח להיות גם מצב נפשי. או מצב נפשי של הדחקה: הבוחר מסתיר מעצמו את העובדה שזליכה כבר הבטיח ולא קיים, ושהסקרים מלמדים שכך יקרה גם הפעם. או מצב נפשי של חשדנות גדולה: העולם מלא בקונספירציות, והנה, שוב חברו כוחות גדולים כדי למנוע מהישראלים לזהות את האמת שרק הבוחרים של זליכה יודעים (שהיא, כמובן, שיש לזליכה מאות אלפי בוחרים נלהבים שיתגלו ביום פקודה). או מצב נפשי של אדישות: יכול להיות שזה הסיפור האמיתי. אדישותם של מצביעים מסוימים לאפשרות שקולם יושלך מחוץ לערמת הקולות שיש להם השפעה על המציאות.
אני מניח שהצבעה ליצחק מודעי, בשנת 1992, הייתה הצבעה מהסוג הזה. יעבור – הצלחנו. לא יעבור – לא נורא. הקול שלי לא כל כך חשוב. ההשפעה שלו לא כל כך גדולה. המציאות מורכבת, וממילא לא לגמרי ברור לי עם איזו מפלגה אני מזדהה. זה מקרה שמאפשר לבוחר לעשות גם דברים כמו ללכת לים, במקום להצביע, או להטיל פתק לבן, כסוג של מחאה. או שהוא יכול להצביע למודעי. או לעלה ירוק. או למפלגת חוק הטבע. או לדעם, מפלגת הפועלים הדמוקרטית. משה יעלון הקים מפלגה דומה לזו של מודעי – מפלגת הפוליטיקאי הבודד, המאוכזב – אבל פרש בתבונה לפני שהקלפיות נפתחו. אורלי לוי אבוקסיס רצה לבד והתרסקה. היו מי שהאמינו שתעבור, ושלחו את הפתקים שלהם בעקבותיה.
עוד לא נרשמתם למדד? למה אתם מחכים? לחצו, והשיבו לשאלונים שלנו
מה מצבם הנפשי של הבוחרים בישראל ערב בחירות 2026?
לכאורה, לא צריכה לעלות שאלה כזאת, שהרי חלק ניכר מאוד מהם סבורים שהבחירות הקרובות הן הגורליות בתולדות המדינה. לפני כמה חודשים למדנו, ששליש מהישראלים מניחים שהבחירות הקרובות הן הכי חשובות בתולדות המדינה. עוד 40% אמרו שהן ״בחירות חשובות במיוחד״. כמובן, כל מערכת בחירות חשובה, אבל זו במיוחד. וגם הבחירות של 1992, אלה שמודעי התמודד בהן, היו גורליות למדי. אלא שחלק מהבוחרים שחושבים כך זה לא כולם. גם את זה למדנו: ככל שהישראלים עמוק יותר בצד האופוזיציה, לכיוון שמאל, כך הבחירות יותר חשובות בעיניהן. מקרב הישראלים שההגדרה שלהם שמאל-מרכז או שמאל – בערך חמישית מכלל היהודים – יש רוב שחושבים שאלה יהיו הבחירות הכי חשובות אי פעם. מבוחרי הימין, שכמעט כולם תומכי הקואליציה (לא כולל ימין-מרכז), רק חמישית חושבים שאלה הבחירות החשובות בתולדות המדינה. שיעור לא מבוטל מהם (38%) חושבים שאלה בחירות כמו כל בחירות. שגרה.
ועוד שאלנו, בסקר אחר, איך תרגישו אם הצד שלכם יפסיד בבחירות? התשובה שקיבלנו מתיישבת עם הקודמת. אם אתם תומכי ליכוד, כמובן שלא תהיו שמחים אם המחנה שלכם יפסיד, אבל המכה תהיה נסבלת. מחצית מבוחרי הליכוד אמרו שאם יפסידו ״זה מצער אבל אלה החיים״. עוד שליש אמרו שהם ״מכבדים כל החלטה של הציבור״. זו כמובן עמדה ראויה להערכה, אבל היא מבטאת – שנקרא לזה ״אדישות״? אולי לא אדישות, אבל בטח לא תחושת דחיפות גדולה. לעומת בוחרי הליכוד, תומכים רבים של בנט, של הדמוקרטים, של איזנקוט, מרגישים שהפסד יהיה ״בלתי נסבל״. לא ברור מה זה אומר בפועל, כי ברור שבפועל זה בדיוק מה שיצטרכו לסבול. אבל אנחנו שאלנו על תחושה, וזו התחושה. יש פער גדול מאוד בין תומכי גוש הקואליציה, שבאופן כללי מגלים משהו שבין צער לבין גבול האדישות לנוכח האפשרות של הפסד, לבין תומכי גוש האופוזיציה, שיהיה להם קשה ולפעמים קשה מאוד להפסיד. ככל שזזים שמאלה על הספקטרום האידיאולוגי, כך עולה שיעור הישראלים שירגישו שהפסד הוא מבחינתם בלתי נסבל.
חברו את ״הבחירות הכי גורליות״ ואת התחושה של הפסד ״בלתי נסבל״, וקבלו עמדה כמעט מובנת מאליה ביחס למפלגות שקרובות לאחוז החסימה. בשבוע שעבר שאלנו, במסגרת סקר המדד לחדשות 13, מה תעשו אם המפלגה שאתם חושבים להצביע לה תהיה קרובה לאחוז החסימה. מה שקיבלנו כתשובה כללית פחות מעניין (50% אמרו ״ניקח את הסיכון״). מה שקיבלנו בפילוח לקבוצות שונות מעניין מאוד. ונאמר מייד: תוצאה דומה קיבלנו גם בפאנל המתלבטים הקבוע של המדד, שאנחנו עוקבים אחריו כבר כמה חודשים.
מה הדבר המעניין? תומכי קואליציה, או בוחרים שנוטים לקואליציה, מוכנים לקחת סיכון שהמפלגה שלהם לא תעבור את אחוז החסימה בשיעור הרבה יותר גבוה מבוחרים של האופוזיציה או שנוטים לאופוזיציה. ובנוסח אחר: אם אתה רוצה שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, יותר קשה לשכנע אותך לא להצביע לעופר וינטר אן לגלעד ארדן, כי אולי הוא לא יעבור את אחוז החסימה (מה שיקשה על נתניהו להיות ראש הממשלה). את אם רוצה שאיזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא, יהיה קל יותר לשכנע אותך לא לקחת סיכון עם טרופר והנדל, כי אולי הם לא יעברו את אחוז החסימה (מה שיקשה על איזנקוט להיות ראש הממשלה).
כל זה כמובן לא גורף. קודם כל משום שיש הרבה מאוד בוחרים שבכלל אין להם דילמה. אין סכנה שהליכוד לא יעבור את אחוז החסימה, או יהדות התורה. אין סכנה שהדמוקרטים לא יעברו את אחוז החסימה. בוחרים של המפלגות האלה משיבים על שאלת אחוז החסימה, אבל מבחינתם זו שאלה תיאורטית שאין לה משמעות מעשית, ולכן התשובה שלהם פחות חשובה. אבל, כאמור, גם בוחרים של מפלגות קטנות, כולל מפלגות האמצע שכרגע רובן, רוב הזמן, מתחת לאחוז החסימה, עונים על השאלה הזאת. והם עונים עליה בצורה די עקבית: אם הם בוחרים שנוטים לרצות שינוי של השלטון, הם נוטים לומר שלא יקחו סיכון. אם הם בוחרים שנוטים לקואליציה הנוכחית, הם נוטים לומר שכן ייקחו סיכון.
מה זה אומר על מצבם? אולי זה אומר שהם בוחרים יותר אידיאולוגיים. יותר חשוב להם להצביע במדויק בעד מה שהם מאמינים בו, בלי חישובים אחרים. אולי זה אומר שהם בוחרים שמצאו דרך לבטא את חוסר הנחת שלהם מהשלטון. כן – הם מעדיפים את נתניהו על איזנקוט. לא – הם לא בדיוק מרוצים ממצב המדינה ומתפקוד הקואליציה. תוצאה – הם מוכנים לקחת סיכון. אם יתברר שהמפלגה שהצביעו לה עברה, היא תשפיע על האופן שבו תורכב הקואליציה הבאה, אולי לטובה (לפחות בעיניהם). אם יתברר שהמפלגה לא עברה את אחוז החסימה, לא נורא. תהיה קואליציה אחרת. הם לא יתנו את ידם בפועל לאופוזיציה. הם לא יטילו פתק של בנט, או איזנקוט, לקלפי. אבל ייתכן שאת מה שאינם רוצים לבטא במעשה, הם מוכנים לבטא במחדל.
סקרנים וסקרניות: בואו לשמוע את הפודקסט השבועי של הקיפוד והשועל
