לדמויות במאמר קוראים זאב וסוניה, ברואי דמיונו של קובי ניב. השנה היא 1976, ולפחות לפי מה שכתוב בויקיפדיה, אפשר להתרשם שזה הטקסט העברי הראשון שכותרתו: ״יורם ובוכים״. אם כן ואם לא, זאב וסוניה, הם ישראלים שמבינים שבלי כוח אי אפשר, וגם בלי מוסר אי אפשר. ״לכן, החליטו, יקראו לבנם הראשון ׳יורים׳ ויחנכו אותו לירות, ולבנם השני יקראו ׳בוכים׳ ויחנכו אותו לבכות״.
מסורת הירי והבכי הולכת משם לאחור, כמעט עשור, למשתתפים ב״שיח לוחמים״ של אחרי מלחמת ששת הימים. אלא שמרתק לזהות את השינוי שחל בנו מאז. יורים ובוכים היה ביטוי של לגלוג על הלוחמים יפי הנפש, שממרקים את מצפונם לאחר הקרב בים של דמעות. פעם – הלוחמים הם שירו ובכו. היום – הלוחמים רק יורים. הבוכים – שרובם כלל אינם לוחמים, לא על הירי הם בוכים, אלא על הביקורת, על הצביעות, על ההתחסדות, על החד צדדיות. יותר מתבכיינים מאשר בוכים. יותר מתמסכנים מאשר מסכנים. תראו את הבריטים האלה, הם בוכים, שמעזים להחרים את המוצרים שלנו. תראו את הוונציאנים האלה, שמוחאים כפיים לסרטי תעמולה אנטי ישראלים. תראו את הקולנוענים, גיס חמישי, שמעזים לעשות סרטים שאינם לרוחנו. פעם בכינו על כך שהאוייב, כלשונה של גולדה מאיר, מאלץ את ילדינו להרוג את ילדיו. היום אנחנו בוכים – כמו מתבגרים מפונקים – על כך שלא מבינים אותנו.
וכן, כמובן שהבריטים צבועים. שהקולנוענים מביכים, שהביקורת על ישראל נגועה בדו פרצופיות, באנטישמיות, באינטרסים זרים. הכול נכון. ובכל זאת, יש משהו מעורר רתיעה בבכיינות הבריונית של הישראלים. בחרנו, בצדק, להיות חזקים. בחרנו, בצדק, להרוג באויב. בחרנו, בצדק, לעשות את מה שצריך בעוצמה גדולה יותר מאשר בעבר. בחרנו גם להתגרות, להשתלח, לאיים, להתלהם. החלפנו את היורים ובוכים של התייפייפות ביורים ובוכים של גסות. אנחנו מינינו שר בטחון שנשמע, לעיתים, כמו קול הרעם מקהיר, המכריז על ניצחונות שלא היו. אנחנו בחרנו ממשלה ששריה מרגישים חופשיים להשתמש במילים כמו ״פצצת אטום״, כמו ״השמדה״, כמו ״מחיקה״, כמו ״עמלק״, כמו ״נכבה״, כמו ״נקמה״. ממשלה ששריה מתייחסים בפומבי להרג של ילדים כאל מעשה כמעט רצוי. ולא רק הממשלה כך, גם חלק לא מבוטל מהאזרחים.
ספרו החדש של בני לאו, ״בדרך האבות״, מתעד מסע שוטטות קשובה ומהורהרת ביהודה ושומרון – הנה, זה מזכיר את יורים ובוכים בסגנון העבר. בספר מתואר מפגש שאפשר לערוך רבים כמותו, אם רק רוצים. יוסי לויט, איש ההתנחלות, פוגש ברז קונס-רוסנק, דתייה מהקומץ המזדהה עם ״השמאל הציוני״. לאו מתעד את השיחה. ״העומדים נגדנו הם נאצים לכל דבר ועניין, ולכן גם ההתייחסות אליהם צריכה להיות כאל נאצים, שמאווייהם הגלויים והכמוסים הם להשמיד את העם היהודי״. זו עמדתו של לויט.
רז שואלת אותו: “כשאתה אומר ‘נאצים’, אתה מתכוון גם לתינוקות, לזקנים – לכולם? איך אתה מתייחס לשכנים מעבר לכביש, בכפר כיסאן? אתה יודע כמה אנשים שאין להם נגיעה באלימות נפגעים בשנים האחרונות מידי פורעים יהודים?”
הוא מחזיר לרז בשאלה: “המשפחה שלך היתה בשואה?”
“כן”, היא עונה לו, “משני הצדדים”.
“אז אם היתה לך הזכות להיות היד שלוחצת על הדק הרובה והורגת את הנאצי שרצח את משפחתך, לא היית עושה את זה?”
“אבל אני מדברת על ילדים”.
“ואם היית פוגשת אותו בגיל שנה – לא היית לוחצת?”
רז נחנקת ועונה: “אני מקווה שלא”.
והתוספת המתבקשת (זו כבר התוספת שלי): ואם הייתה יורה, לפחות הייתה בוכה.
כמה הסקרים של 2022 היו מדויקים, ומי הסוקר שהכי דייק? בואו לראות ולבדוק
מדינה שבטוחה שהיא צודקת לא אמורה להיכנס לסחרור רגשי על גבול ההיסטריה בגלל שני במאים שעשו עליה סרט מכפיש. מדינה שבטוחה שהיא צודקת מסוגלת לספוג מהלומה כזאת, גם מבפנים, בלי לשקול צעדים מרחיקי לכת כמו שלילת אזרחות, ובלי להיגרר לאמירות על גבול ההסתה לאלימות נגד היוצרים (שכן, כמובן שמדגדג לומר שקצת מגיע להם). מדינה צודקת, שקולה, צריכה לזהות שאת מחיאות הכפיים בוונציה אי אפשר להחריש באמצעות קריאות שבר בירושלים. מדינה שבטוחה שהיא צודקת פועלת בזהירות בזירה הבינלאומית כדי לשפר את תדמיתה, ולא מגיבה על פגיעה בתדמיתה בהתנהלות שתוצאתה המובטחת היא פגיעה נוספת בתדמיתה.
ספרו החדש של ג׳ארד דיימונד – מחבר שמוכר לרוב הקוראים בזכות רב המכר הגדול, שגילו כבר כמעט שלושים שנה, ״רובים, חיידקים ופלדה״ – עוסק בהשפעתם של אישים על מהלך ההיסטוריה. שם הספר הנוכחי, ״רווחים, נביאים, מאמנים ומלכים״ (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב), והוא מציע לקוראיו את ״מבחן המלט״, על שמו של הנסיך הספרותי, כבדיקה נאותה של השפעת הפרט על עיצוב המציאות. אם לא היה שייקספיר, האם היה ״המלט״? ספק גדול. או כך לפחות דיימונד מניח. ״ניתן לטעון בביטחון רב״, הוא כותב, ״כי שייקספיר ניחן בכישרון יוצא דופן. אנו יכולים להיות משוכנעים שאף בן-תקופה אליזבתני אחר – מלבד שייקספיר – לא היה מסוגל לכתוב יצירת מופת כמו ׳המלט׳ אלמלא עשה זאת שייקספיר עצמו; זאת משום שאנו מסוגלים למנות ולהעריך את כל המתחרים המעטים שהיו לו בתחום המחזאות״.
האמנם? סטיבן גרינבלט, מחברו של הספר הנפלא ״רנסנס אפל״, העוסק בדמותו של כריסטופר מרלו, שהיה ״היריב הגדול של שייקספיר״, ודאי יחלוק על הקביעה הזאת. כך או כך, ברור למדי ששני הבמאים של ״נז״א״ אינם לא שייקספיר ולא מרלו. אלמלא הם, מישהו אחר היה מזהה הזדמנות למחיאות כפיים של צדקנים ומנוולים, וכותב את המלט דה לה שמעטע שלהם. אלמלא הם, מישהו אחר היה נהנה על חשבוננו, בפסטיבל כזה, או בפסטיבל אחר. גם בגלל הסיבה הזאת – ויש כמובן עוד סיבות – אין טעם למקד סילונים של זעם דווקא בשני היוצרים שעלו השבוע על המוקד. לא מדובר במר וגברת שייספיר (או בוויליאם ואחותו, על פי המשל הפמיניסטי הנפוץ). לא מדובר ביצירה שתותיר חותם מעבר לפרק הזמן שעובר עד שעורכי החדשות מתעייפים ועוברים לסקנדל הבא. ישראל בתגובתה – שמחציתה ניסיון של הקואליציה לנצל את הסרט למטרה פוליטית, ומחציתה ניסיון של האופוזיציה לחמוק מנזק פוליטי – מנפחת אירוע שחשיבותו מצומצמת. ובמילים אחרות: שר התרבות מיקי זוהר עשה השבוע לקידום התרבות הישראלית כמו שמעט שרים עשו לפניו או יעשו אחריו. בזכותו, נז״א יתפרסם בעולם. בזכותו, תרבות שוליים ישראלית תשגשג (וגם בזכות הרמטכ״ל, שמיהר לכנס ישיבת ״חירום״, או לפחות כך דווח, ויש לקוות שבהגזמה).
כל שר תרבות מהליכוד היה נוהג מן הסתם כמו זוהר. מירי רגב בוודאי. לימור לבנת – בגלגול הנוכחי אולי כבר לא, בגלגול הקודם מן הסתם כן. כך שגם בעניין הזה, שלא לדבר על עניינים אחרים, זוהר לא היה עובר את מבחן המלט. האם בנימין נתניהו היה עובר אותו? זו שאלה מעניינת שג׳ארד לא נדרש לה. ״יש מנהיגים בעלי כישורים ייחודיים לביצוע משימה מסוימת״, הוא קובע, אבל הדוגמה הססגונית שהוא מציע בספר היא זו של נשיא המייסד של בוצוואנה, סרטסה קאמה. הוא הקים את המפלגה הדמוקרטית של בוטסוואנה ב-1962. הוא היה ראש הממשלה ב-1965. למשך זמן מה, לאחר שזכתה בעצמאות, כלכלת בוצוואנה הייתה הכלכלה הצומחת ביותר בעולם. דיימונד נותן את הקרדיט לקאמה, שלטעמו ניחן בכישורים ייחודיים למשימת ההנהגה.
בעת שנעשתה עצמאית, היו בבוצוואנה רק 21 בוגרי אוניברסיטה. קאמה אחד מאותם מעטים. הוא התחנך בבריטניה והיה נשוי לאישה בריטית (נישואים בין גזעיים שחוללו שערורייה), כך שהייתה לו היכרות עם שני העולמות – האירופי והאפריקאי. והיה לו גם הייחוס המתאים: הוא היה ראש השבט הגדול ביותר בבוצוואנה. לכן, כאשר הכריז עם קבלת העצמאות על ביטול הסמכויות של ראשי השבטים, הקריאה נענתה, שהרי הוא זה שוויתר על זכותו כראש השבט החזק ביותר. רק הוא ״יכול היה לבצע מהלך כזה מבלי לשלם על כך מחיר כבד״ קובע דיימונד. רק הוא יכול היה לשכנע את ראשי השבטים שיהלומים שנמצאו במדינה ״הם רכושה של בוצוואנה, לא של השבט שלי״. ובתרגום אפשרי לעברית: רכושה של ישראל, ולא כספים קואליציוניים. הנה לכם מבחן המלט מקומי.
