הזיכרון האישי הוא מעשה רגשי. הזיכרון הלאומי הוא מעשה פוליטי. זה דבר שאין מנוס מלהזכיר אותו, בשבוע שבו מתחברים האישי והלאומי, הרגשי והפוליטי, במלאת שלוש שנים לטבח שבעה באוקטובר, ובספירת שלושה שבועות ליום הבחירות.
אפשר לבקש להפריד בין שני אלה. אפשר לבקש שהזיכרון יישאר מטוהר, נשגב מעל היומיום הפוליטי, על תהפוכותיו ותככיו. זו בקשה שיש בה טעם בכל מה שקשור לזיכרון האישי. זו בקשה שמעקרת ממשמעות את הזיכרון הלאומי.
עם ישראל מתגאה בזיכרונו הארוך. הוא זוכר את הנחיית האל לאברהם ללכת אל הארץ, הייתה או לא הייתה. הוא זוכר את חורבן בית המקדש, שהיה ושוב היה. הראשון, השני. הוא זוכר את שיבת ציון, את מסעות הצלב, את גירוש ספרד, את פרעות ת״ח ות״ט, את האמנציפציה, את הקונגרס הציוני, את השואה, את מלחמת העצמאות. כל אחד מזיכרונותיו הוא מעשה פוליטי. הוא המפתח למענה על שאלות שנוגעות לתרבותו, לשאיפותיו, למהותו של הקולקטיב הזוכר. האם עליו למרוד באומות, האם עליו להשתלב בהן, האם עליו להיות מפוזר, או שמא עליו לחתור לשיבה לארץ, כיצד עליו לקיים את דתו בנסיבות המשתנות, מהם ערכיו המאותגרים על ידי המציאות. הבחירה מה לזכור, והבחירה איך לזכור, היא בחירה ששואבת מן העבר כדי לעצב את פני העתיד.
שבעה באוקטובר הוא יום שכבר מהדהד בעוצמה בתודעתו של כל יהודי. אך פשר הזיכרון הלאומי שיישאר ממנו עוד לא מפוענח. כמובן – ישנו העצב הגדול על מי שנרצחו ביום הפלישה, ועל מי שנהרגו אחר כך בימי המלחמה, כאשר ישראל עמדה על נפשה. ישנם פצעי הגוף של רבים, ופצעי הנפש של רבים לא פחות. ישנה ההיכרות של ישראלים רבים עם הנפגעים עצמם, עם משפחות, עם חברים, במעגלים רחוקים או קרובים. ההיכרות מושכת למעשה הרגשי. לעמידה בראש מורכן, לדמעה בקצה העין, להזדהות עם קושי אנושי, להשתאות מול גבורה אנושית.
היהודים קוראים בתשעה באב את אגדות החורבן. היהודים קוראים בתפילת יום כיפור את סיפורם של הרוגי המלכות. אם יש לכם דמיון, אם יש בכם רגש לאומי, גם אלה מעלים דמעה בקצה העין. את רבי יהודה בן בבא חתכו ״אברים אברים והשליכוהו לכלבים ולא הוספד ולא הוקבר״. לשונו של רבי חוצפית המתורגמן הוטלה באשפה. את רבי חנניה בן תרדיון שרפו עם ספר התורה. אין קושי לדמיין את הפיוט שנאמר על אלה פושט צורת רומא ולובש צורת חמאס, פושט את צורת ימי החורבן ולובש את צורת ימי התקומה. אלא שראוי לזכור את ההבדל בין הימים ההם לבין הימים האלה. רגשית – הרצח המחריד הוא תמיד מחריד. פוליטית – לא דומה הרצח של הריבון הרומאי לרצח של הפולש החמאסי. לא דומים היהודים הנדרשים לקבל בהכנעה את גזר דינה של המלכות, ומתריסים נגדה רק בשימור העיקש של תרבותם, ליהודים שיכולים לעמוד על נפשם, להילחם, להיפרע מהרוצחים.
זה מחייב אותם – אותנו – לדייק את משמעותו של הזיכרון הלאומי. למצוא דרך לנתב אותו, בהדרגה הראויה, מהזעזוע הרגשי לפעולה הפוליטית. .
מדוע חרב בית המקדש? בהסברים השונים של החכמים אפשר לזהות את המעשה הפוליטי. הם הקפידו להפנות את האצבע כלפי פנים. קבעו ששנאת חינם הביאה לזה, או שחטאים של עם ישראל הביאו לזה. זו הדרך המתחייבת כאשר אומה חלשה מכדי להשיב מלחמה. מוטב שיעסקו בתורה, ישמרו על תרבותם, ולא ינסו להתגרות במי שאין דרך לנצחו. ועוד – הפנו את האצבע המאשימה למי שמרוב הקפדה על שמירת הכללים שכחו את הצורך להיות חכמים. רבי זכריה בן אבקולס, שסירב להעלות למזבח את קורבנו של קיסר רומי, נזכר כמי ש״ענוותנותו… החריבה את ביתנו״. לכאורה, מדובר בסתירה. אם החטאים הביאו לחורבן יש להקפיד עוד יותר על שמירת הכללים. אם הקפדה יתרה על הכללים הביאה לחורבן, יש להרפות בשמירת הכללים. רק לכאורה, כפי שהמסילת ישרים כותב כלקח: ״הרי שאין לך לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה״.
״העשיה או הפרישה״. זו דילמה שרודפת אותנו גם היום, בהקשרים מגוונים. זו דילמה שאיתה צריך להתמודד מתוך הזיכרון של מה שהיה. זיכרון שיש לו משמעות פוליטית, אך לא זיכרון שיש לו מוצא מפלגתי מוסכם אחד. יהיו מי שהזיכרון יוביל אותם לדחייה של ההנהגה המכהנת, יהיו מי שיוביל אותם להבעת אמון מחודש בהנהגה המכהנת. לא יהיו – או לפחות רצוי שלא יהיו – מי שיטילו את הפתק לקלפי בלי לחשוב על המורשת שהותירו הרוגי מלכות של הדור הזה.
האזינו: פרופ׳ שטיינברג, אפשר להאמין לסקרי הבחירות?
