“גיוס חרדים והשילוב שלהם בצה”ל לא ייעשה בפופוליזם אלא בעבודה קשה ויצירת אמון… אז יאללה, חלאס עם כל הפופוליזם השקרי הזה”. ע. וינטר
“הפתרון בעזה הוא אחד: הגירה. אויב שיפתח נגדנו במלחמה ישלם מחיר טריטוריאלי כבד”. ע. וינטר
לפני שנעלה כמה תהיות על התוכניות שלו, ראוי שנאמר על המועמד עופר וינטר דבר טוב. מכל ראשי המפלגות, הוא היחיד שאפשר לכנות ״פנים חדשות״. וזה דבר משונה: ישראל נמצאת בתקופה של טלטלה גדולה, חברתית, פוליטית, ביטחונית. תקופה כזאת מזמינה חיפוש אחר פתרונות חדשים, אישים חדשים, הרכבים חדשים. לפני כמה חודשים אפשר היה לזהות בלא מעט סקרים את הכמיהה הזאת, למנהיגות חדשה. תנועות תוססות חלמו על התמודדות, צעירים בוערים (מכל מיני סוגים) דיברו על דור חדש, על שינוי עומק, על צמיחה מהשטח. מכל זה לא נותר דבר. נותרו נתניהו, בנט, אינזקוט, ליברמן, סמוטריץ׳, ארדן, גולן. פנים מוכרות, פני האתמול.
אולי זה המצב הנכון. אולי הכמיהה לדם חדש מיותרת וילדותית. אולי מה שישראל זקוקה לו כעת הוא הנהגה מנוסה, מיומנת. בהחלט ייתכן שזה מה שהיא זקוקה לו. אבל לא זה מה שאמרו הבוחרים רק לפני רגע. לא זה מה שייחלו לו הבוחרים רק לפני רגע. הם ציפו להתחדשות של גשם, וקיבלו – כמו במערכות הישן של זהו זה – עוד יום של שמש. חוץ מעופר וינטר. היחיד שאפשר לומר עליו: הוא חדש. לא בדיוק חדש בזירה הציבורית. לא בדיוק חדש במובן של ״עד לפני רגע לא ידענו מי הוא״. אבל כן חדש בזירה הפוליטית. ראש מפלגה שעוד לא ישב בכנסת. היחיד (אם לא סופרים את מי שנמצאים עמוק מתחת לאחוז החסימה).
עד כאן, החדשות הטובות. ומכאן – שאלה. איך מיישבים את שתי האמירות של עופר וינטר שהצבנו בכותרת, ומה הן מלמדות אותנו על המועמדות שלו, ועל התוכניות שלו, ועל הרצינות שלו.
אמירה ראשונה: אי אפשר לגייס חרדים בכוח. צריך הסכמה. מי שאומר אחרת, פופוליסט. וזו כמובן, לא תוכנית עבודה, זו החצנה של סנטימנט מוכר למדי. זו אמירה של סמוטריץ׳, עם תוספת אמינות. למה תוספת? כי וינטר, שלא כמו סמוטריץ׳, לבש מדים ויצא לקרב. כי וינטר, שלא כמו סמוטריץ׳, נראה כמי שבאמת רוצה להכניס חרדים לצה״ל. ומצד שני, התוכנית – אם אפשר לקרוא לזה כך – אותה תוכנית: נדבר, נבקש, נציע מסלולים, נפנה ללב היהודי החם, נלהיב, נארגן, נתקדם בהדרגה, ניתן להם להיכנס חרדים ולצאת חרדים. את המוזיקה הזאת כבר שמענו. על המוזיקה הזאת כבר דיברנו. העובדה שעכשיו מנגן אותה חצוצרן אחר, לא מבטיחה שאקורד הסיום יהיה אחר.
אמירה שניה: הפתרון בעזה הוא אחד: הגירה. אני מניח שהוא מתכוון להגירה של פלשתינים. כי לפחות תיאורטית, אפשר להציע גם את הפתרון ההפוך: הגירה של יהודים. גם היא יכולה לפתור את אתגר עזה. זו אמירה של בן גביר, עם תוספת אמינות. למה תוספת? כי וינטר, שלא כמו בן גביר, לבש מדים ויצא לשטח. שלא כמו בן גביר, הוא עוד לא נמדד בעשייה ציבורית ונכשל (כן, אם לא הבחנתם בזה, בן גביר איננו שר מוצלח במיוחד לביטחון הפנים). עכשיו נשאל: האם גם כאן וינטר מציע עבודה קשה ויצירת אמון כתחליף לפופוליזם, או שאולי האמירה הזאת היא – קצת קשה להישאר מנומסים – דוגמה למשהו שהוא ההפך מעבודה קשה ועונה על ההגדרה הכללית של פופוליזם (הבטחה של פתרונות מהירים ופשוטים לבעיות מורכבות).
וינטר צודק: לא יהיה קל לגייס את החרדים. זה לא יקרה בזכות הפרחת סיסמאות.
וינטר טועה: לא יהיה קל לפנות את עזה מתושביה הפלשתינים. זה לא יקרה בזכות הפרחת סיסמאות.
עוד לא נרשמתם למדד? למה אתם מחכים? לחצו, והשיבו לשאלונים שלנו
למעשה, וינטר טועה פעמיים.
כי אם כבר, האתגר שאפשר להתמודד אתו באמצעות פתרונות שכבר נמצאים על השולחן, וכבר מספקים רמז שיש להם פוטנציאל להצלחה, זה האתגר החרדי. לא – לא שיהיה קל לגייס את כולם. אבל כן – מדינת ישראל מצוידת בכלים רבים שיעלו את שיעור המתגייסים החרדי, ובמקביל יפנו תקציבים על חשבון המשתמטים לפיצוי החיילים. התהליך הזה כבר מתנהל. הממשלה הבאה לא צריכה להפסיק אותו, ולא צריכה לשנות אותו, ולא צריכה לחוקק אותו, ולא צריכה לעדכן אותו. היא צריכה להמשיך לנהל אותו. וינטר, בדיבורים נמהרים על פופוליזם, מבקש לחבל בו (במובן הזה, המסרים של איזנקוט דומים בשטחיותם למסרים של וינטר).
לעומת זאת, את ״הפתרון האחד״ של וינטר לאתגר המורכב של עזה אפשר להשליך לסל החלומות שקשה מאוד להגשים. אפשר לשלוח את וינטר לשאול את יצחק רבין על החלום הזה. למעשה, לרבין היה חלום עוד יותר רדיקלי. ״יתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים״. אפשר לשלוח את וינטר לשאול את דונלד טראמפ. גם הוא חלם את חלום ההגירה. בעיקר, אפשר לשלוח את וינטר לשולחן העבודה ולבקש תרשים כללי – שאינו נגוע ב״פופוליזם שקרי״ שוינטר בז לו – של התוכנית שהוא מציע. איך הוא מתכוון לחתור למימוש של ״הפתרון האחד״. איך הוא מתכוון להגיע ממצב א (זה שאנחנו נמצאים בו היום), למצב ב (כשאחרון העזתים עולה על ספינה ומפליג ליעד בלתי ידוע).
אל תעצרו את נשימתכם. אין לו תכנית כזאת. ובמילים אחרות: דווקא במקום שבו יש תוכנית עבודה פחות או יותר סבירה, עם סיכויים להצלחה מסויימת, גם אם לא מלאה – האתגר החרדי – וינטר מבקש לעצור כדי לעשות שוב את מה שכבר נוסה ונכשל. לעומת זאת, במקום שבו יש חלום יפה, בלי תוכנית עבודה, בלי התכנות מעשית, בלי סיכויים להצלחה חלקית או מלאה שאפשר להצביע עליהם – הגירה מעזה – וינטר מבקש לשכנע שהוא מחזיק בכיסו את ״הפתרון האחד״.
עכשיו נחזור לשבחו של וינטר ונאמר עליו את הדבר הבא: זה מועמד חדש שהדבר העיקרי שהוא מציע זה את העובדה שהוא חדש. ולא צריך לזלזל בזה. יכול להיות שזה מספיק כדי להצדיק את המועמדות שלו. ובכת זאת ראוי להתעקש, מועמד חדש יש – תוכנית חדשה אין.
יש שיאמרו: הנה ספר שחשוב לקרוא לקראת הבחירות: על האתגר החרדי
