מערכת הבחירות 2026 היא בסך הכל מערכת די יציבה. אולי זה לא מפתיע: רק מעט ישראלים נדרשו להמתין ליוני או יולי 2026 כדי לגבש את דעתם על הממשלה, על האופוזיציה, על גוש הימין, על המצב החברתי והבטחוני, על מחאת קפלן, על נפתלי בנט. רובנו חיים כאן, רוב הזמן. לרובנו יש עמדות די נחרצות ברוב הנושאים. את ראש הממשלה – הדמות העיקרית שסביבה מתנהלות הבחירות – אנחנו מכירים לא מהיום. יש ישראלים שיבחרו בו גם אם (כמאמרו הישן של דונלד טראמפ) ייצא לרחוב ויתחיל לירות בעוברים ושבים. יש ישראלים שלא יבחרו בו גם אם יצליח להעביר את אדמת הירח בטאבו על שמה של מדינת ישראל.
מכיוון שהבוחרים לא נוטים לשנות את דעתם, מה שנשאר הוא בעיקר תמרונים תזמורתיים: סידור כיסאות על סיפון הגושים. כמה שפחות קולות מתחת לאחוז החסימה. כמה שיותר בוחרים שמתייצבים בקלפי. כמה שיותר מפלגות שיש להן מחוייבות גושית שאפשר לסמוך עליה גם ביום שאחרי הבחירות. נתניהו לא רוצה שוינטר יפול עם כמעט 4 מנדטים מתחת לאחוז החסימה (בסקר שלנו השבוע הוא מאוד קרוב לאפשרות כזאת). הוא גם לא רוצה שוינטר יבטיח לתמוך בגוש שלו, ואחרי הבחירות ייקח את המנדטים שלו לגוש השני.
ברביעי שעבר בערב, כשהצגנו מצב של שוויון בין גוש הקואליציה לגוש השינוי (אופוזיציה לא כולל ערבים) בסקר המדד/חדשות 13, הייתה מהומה קטנה. על מה המהומה? חלק ממנה נובע מחוסר הבנה של האופן שבו עובדת סטטיסטיקה.
דוגמה (יודעי סטטיסטיקה בסיסית: סליחה על הדוגמה הטריוויאלית): זרקו מטבע לאוויר 10 פעמים. הציפיה שלכם תהיה שיפול 5 פעמים על עץ ו-5 על פלי. אבל בכמה מהמקרים שתזרקו את המטבע זה באמת מה שיקרה? התשובה היא: כרבע. בארבעים אחוז מהמקרים תקבלו 6-4 או 4-6. בעוד כמעט רבע מהמקרים 3-7 או 7-3. וכן הלאה, הנקודה – אני מקווה – ברורה. כמובן, בני אדם אינם מטבעות. אבל גם כאשר דוגמים בכל שבוע מחדש בני אדם, ומנסים להגיע לקבוצות מוגדרות מראש על פי פרמטרים מוגדרים מראש, פעם מגיעים ליוסי שהוא תומך של בנט, פעם מגיעים לאפרת, שהיא תומכת של סמוטריץ׳. לכן, צריך לקחת בחשבון ממד של אקראיות בתשובות שמתקבלות. וזו לא תקלה. זה דבר בלתי נמנע.
הסוקרים יכולים להתמודד איתו באחת משלוש דרכים עיקריות. קודם כל הם יכולים להגדיל את המדגם. זה מוריד את רמת התנודתיות, אבל יש לזה כמובן עלות בזמן ובכסף, ואפילו בנסיבות כאלה נותרת תנודתיות. אז מה הם עוד יכולים לעשות? הם יכולים לנסות להסתיר את ממד האקראיות כמה שיותר. את זה נהוג לעשות, בדרך כלל, באמצעות ערבוב של נתוני השבוע עם נתונים משבועות קודמים כדי ״ליישר״ את הגרף. הם יכולים גם לעשות את ההפך: לחשוף את ממד האקראיות בלי הסתרות בכלל, ופשוט להראות מה יצא בסקר. כולל במקרים שבאים המטבע הוטל 10 פעמים ונפל בכולן על עץ (זה יקרה מעט מאוד פעמים – 0.2%, אבל כאמור, מצב של 7-3 יקרה כמעט ברבע מהפעמים).
השאלה איך לנהוג מוכרעת על ידי רוב הסוקרים בתשובה ״לא כך ולא כך, אלא משהו באמצע״. איפה נמצא האמצע של כל אחד מאיתנו, זו במידה רבה שאלה של טעם. מצד אחד, נכון להראות נתונים שלא יזעזעו את הצופים כל שבוע מחדש. רוב הצופים לא מבינים כמה התנודתיות משפיעה על התוצאה, וניסיון להסביר להם כל שבוע מחדש ״מה קרה״ הוא עניין קצת מייגע. מצד שני, צריך להיזהר ממצב שבו הצופים חושבים שהם רואים סקר ״שנערך השבוע״, אבל למעשה רואים סקר מכובס ומעובד כמעט ללא הכר.
עוד לא נרשמתם למדד? למה אתם מחכים? לחצו, והשיבו לשאלונים שלנו
עכשיו נחזור לסקר שלנו, שעורר עניין וקצת מהומה בגלל ה״תיקו״. לדעתי, כבר בסקרי הימים שאחרי, עוד באותו שבוע, אפשר היה לראות שרוב המהומה מיותרת. בחמישי, בסקר של ישראל היום, המצב היה 55-53. כמעט שוויון. ההבדל העיקרי בין שני הסקרים: בסקר של ישראל היום היו פחות 2 מנדטים לערבים. בסקר של מעריב ביום שישי הפער היה גדול יותר, אבל, כמו בסקר המדד שעורר את המהומה, גם התוצאה שהופקה במעריב העבירה הן את הציונות הדתית והן את מפלגתו של וינטר את אחוז החסימה. אז למה בכל זאת ההבדל היחסית גדול? גם כאן, כמחצית ממנו אפשר ליחס להערכה נמוכה יותר (במעריב) של ביצועי המפלגות הערביות (שוב – 12).
למעשה, ברוב הסקרים (יוצאי הדופן המוכרים הם הסקרים של ערוצים 14 ו-15, שבקביעות נותנים יתרון גדול לקואליציה המכהנת), המצב יציב הרבה יותר ממה שנדמה כבר חודשים רבים: לקואליציה יש בסקרים הממעיטים קרוב לחמישים מלמטה, ובסקרים המרבים קצת יותר מחמישים מלמעלה. הטווח של תנועת הקואליציה הוא בערך 48 עד 53. וכן, זה כמובן הבדל גדול. ומצד שני, לא הבדל בלתי סביר בעולם של תנודות סטטיסטיות. בטח שלא בעולם שבו הסקרים בוחנים כל שבוע מחדש מפה קצת אחרת של מפלגות – מה שסופסוף יפסיק השבוע. בכל מקרה, בשני המקרים זה לא מאפשר לקואליציה הנוכחית את הקמת הממשלה הבאה.
ומה על האופוזיציה? מצבה של האופוזיציה נגזר משתי ההערכות של הגושים האחרים: הערכת מצב הקואליציה, והערכת ביצועי המפלגות הערביות. רק מי שמעריכים גם את ביצועי הקואליציה וגם את ביצועי הערביות ברמה יחסית נמוכה – מגיעים לתוצאה שאיכשהו מקרבת את האופוזיציה לדמיין ניצחון.
אנחנו במצב של יציבות. הנה הוכחה – מצורפת בגרף: בחודשים יולי-אוגוסט המדידה של ״התאמה לראשות ממשלה״ של נתניהו ואיזנקוט לא משתנה. למה דווקא מאז? כי בסוף אפריל בא האיחוד של בנט עם לפיד. במאי-יוני התחולל המהפך שבו בנט ירד וירד ואיזנקוט עלה ועלה. ביולי כבר היה ברור: המועמד הסביר יותר הוא מי שבנט ולפיד ניסו לכפוף את קומתו. בחלק מהסקרים (כולל בשלנו) גברה הנטייה להציג שאלה שבועית על המועמדות של נתניהו נגד איזנקוט, ולהפסיק לשאול בכל שבוע על זאת של נתניהו נגד בנט. אין טעם לשאול על מי שבעיני הציבור אינו מועמד.
מרגע שזה קרה, והתברר שיש מועמד של גוש הקואליציה (ידוע מראש – נתניהו), ויש כנראה מועמד של גוש השינוי (גם אם לא כל ראשי המפלגות הכירו בעובדה הזאת), הציבור גיבש עמדה שמתאימה למצב החדש, ומאז הוא שומר עליה, כמעט בלי שינוי. נתניהו לא השתנה. הוא סחורה מוכרת. איזנקוט הקפיד לא לעשות שגיאות. הוא בעיקר שתק, או אמר דברים שכבר אמר קודם, בלי לחדש באופן שעלול לזעזע בוחרים. גם המציאות נותרה על כנה – שום דבר דרמטי – בדרגה של מלחמה עם איראן – או נפילת השלטון באיראן – לא קרה בקיץ. יציבות בשטח אפשרה יציבות בדעת הקהל. הטלטלות רובן מלאכותיות – תוצאה של ספין שלא מזיז בוחרים – או תנודתיות של הסקרים – או שינויים ארגוניים בהרכבי המפלגות.
כך נראית יציבות: בערך 45% מעדיפים את איזנקוט, בערך 35% את נתניהו. אם כך, היכן התיקו? גם אותו קל מאוד למצוא. פשוט, הוציאו מהחישוב את הערבים. השוויון הוא בין המפלגות היהודיות. כך השוויון במנדטים אצלנו בסקר (53-53). כך – אם לא השתכנעתם – בשאלה ההתאמה לראשות הממשלה ללא המגזר הערבי. הנה נתונים, בקצת דילוגים, כדי לא לשעמם. 30 ביוני: 43-43. 7 ביולי 42-45 לטובת איזנקוט. 14 ביולי: 42-44. נדלג. 4 באוגוסט: 41-43. 18 באוגוסט: 44-45. 1 בספטמבר: 44-42. הפער המקסימלי בשלושה חודשים של סקרים: 3%. זו תנודתיות כמעט טריוויאלית. ברוב הסקרים, הפער הוא של אחוז או שניים. רוב הזמן לטובת איזנקוט, אבל פה ושם זה מתהפך. הכל – כאמור – בקרב היהודים בלבד. בקרב הערבים, באופן קבוע, יש רוב גדול מאוד לאיזנקוט. נתניהו מקבל עשרה אחוזים או פחות.
ובמילים אחרות: שוויון יציב בקרב היהודים, יתרון יציב לאיזנקוט בקרב הערבים. אל תתנו לקפיצות המנדטים, שיש להן סיבות שלא קשורות לשינוי עמדות של בוחרים, לבלבל אתכם.
שלושה במאה: מבצע חג של הקיפוד והשועל
