פרסומים

לסקרים מוקדמים, שבדקו ״מה תצביעו אם חולדאי ירוץ״ יש רק ערך מועט. בוחרים לא תמיד יודעים להעריך נכון מה יעשו במצב עתידי לא מוכר. בסקר הראשון שנערך אחרי הודעתו, אתמול בלילה, הוא קיבל שבעה. השאלה היא כמובן אם זה סקר שממנו ממשיכים. לעלות, או שזה סקר שמבטא את השיא, שאחריו תבוא ירידה.

הבעיה איננה עם גנרלים והצלחתם, הבעיה היא עם הסולם שאתו מודדים את הצלחתם. זה סולם עקום, שבבסיסו הנחה שאין תכלית לגנרלים בפוליטיקה אלא קצה הפירמידה. וזו הנחה שהיא גם לא נכונה וגם מזיקה. היא מזיקה לאזרחים, שמקבלים את הרושם הלא סביר שרק ראש הממשלה חשוב וכל השאר כישלונות. היא מזיקה לגנרלים, שמפתחים ציפות לא ריאליות ביחס לעתידם המקצועי.

יש מישהו שבעד זיהום אוויר? יש מישהו שלא רוצה פחות מגפות? האם מישהו מתנגד לשלום עולמי, לאושר לכל, לשמחה ואהבה? יש שאלות שהן בעצם שאלות רטוריות. האם אתה מודאג ממשהו? למה לא. אם זה ממשהו בעייתי, אני מודאג. האם תרצה שישתפר? ברור. לכן, לכל השאלות הכלליות יש תשובה נוחה שאין לה מחיר אמתי.

משום מה, בהקשר לציבור הערבי, שהוא הרבה פחות יציב בהצבעתו, ורשם בשנים האחרונות כמה הפתעות מעניינות, הסקרים נראים כמו העתקים אחד של השני. ולא – זה לא שאנחנו חושבים שהם מעתיקים. אם צריך לנחש (וגם על סמך כמה שיחות), בחלק ניכר מהסקרים פשוט לא משתתפים הרבה ערבים, כך שעיקר התחזית ביחס למשותפת נעשה באמצעות שקלול. זה מוביל לתוצאה שהיא, איך לומר, קצת מדי אחידה.

כלומר, הפער בין ממוצע של 10 סקרים לבין ממוצע של 3 סקרים מלמד על מה שקרה בין ה-11 בדצמבר לבין אתמול, שבוע וחצי. מפלגה שהממוצע שלה ל-10 סקרים גבוה יותר מהממוצע שלה ל-3 סקרים נמצאת במגמת ירידה (בסקרים). מפלגה שהממוצע שלה ל-3 סקרים אחרונים גבוה מזה של ה-10 האחרונים, נמצאת במגמת עליה (בסקרים).

כרגע נראה שיש רק שלוש אפשרויות ריאליות: חיבור עם מפלגה אחרת (לא ברור מי ירצה להתחבר), דשדוש (כמה מנדטים שבכל זאת ייכנסו גם לכנסת הבאה, כדי לשמש כספיח לקואליציה של אחרים), פירוק (לפני בחירות, מבחירה, או אחרי בחירות, בלי לעבור את אחוז החסימה). כמובן, ככל שהסקרים יעוררו שאלות על הטעם בהצבעה לכחול לבן, כך ירד הסיכוי שתעבור את אחוז החסימה, וככל שירד הסיכוי, כך הבוחרים יירתעו מהשלכת קולם לפח.

עד כמה זה מדאיג? התשובה: לא כל כך מדאיג. יותר מרבע מהאוכלוסייה רוצה להתחסן מיד (ובקרב המבוגרים, שיעור גבוה הרבה יותר). זה אומר שיש את מי לחסן. בעוד כמה שבועות, כשנגמור עם אלה, ובהנחה שהכל יעבור בשלום, יגיע תורם של מי שרצו לחכות קצת. הנה, חיכיתם, עכשיו הגיע תורכם. גם הם יתחסנו.

ההמראה באה מהר, וכמו שבאה כך הלכה. ואם צריך להמר, כבר לא תחזור. לא בסיבוב הזה. כמובן, מתחייבת הסתייגות, שעוד מוקדם, ועוד אין בחירות, והסקרים הם רק קריאת המפה של היום ולא תחזית למחר, וכולי וכולי. ובכל זאת, למה ימינה כנראה כבר לא תתאושש? שלוש סיבות: הקורונה, נתניהו וגדעון סער

שאשה ביטון בשיאה לקחה שמונה מנדטים. והיא לקחה אותם מארבע מפלגות: ליכוד, ימינה, כחול לבן ויש עתיד. מה זה אומר על מה שהיא שווה היום? זה אומר משהו לא לגמרי מחמיא. קשה להראות את זה בביטחון, אבל על פי רוב האינדיקציות, המנדטים של שאשא ביטון – אותם שמונה בשיא – כבר בידיים של גדעון סער. הממוצע של סער בסקרים מתקרב לעשרים מנדטים. בשניים האחרונים הוא קיבל 20 ו-21. השמונה של שאשה ביטון, או לפחות רובם, כבר בפנים.

הטבלה מספרת שני סיפורים. אחד: ברור מי הספר-שניים שיש עליהם קונצנזוס. כלומר, שאם אתם קוראי אנגלית ורוצים לקרוא את מה שהאמריקאים אהבו השנה (לא חובה – ולראייה, רוב הספרים האלה לא יתורגמו לעברית), אל ספרים שלכם. שני: ברור גם מה נושאי השיחה והדיון שחלחלו לספרות השנה. אגב, זה בולט לא פחות, אולי יותר, גם בתחום הספרות (פרוזה). האמריקאים היו עסוקים מאוד השנה ביחסי גזעים, בעיקר אבל לא רק שחורים ולבנים. הם היו עסוקים מאוד גם בשאלות של זהות פוליטית, לפחות עד הבחירות.