רצח פוליטי הוא תופעה אמריקאית נפוצה למדי. דוגמה: השבוע חל יום השנה התשעים להתנקשות ביואי לונג, מי שהיה מושל לואיזיאנה וסנטור, מועמד אפשרי, פופולרי, לנשיאות. היורה, קרל וייס (קתולי – שאולי יש לו גם רקע יהודי), נהרג במקום מירי שומרי הראש. כך שאי אפשר היה לבחון בהקפדה את מניעיו. אבל חשד סביר יש: לונג היה שותף למניפולציה פוליטית שנועדה לנשל את חמיו של וייס, שופט, מאזור הבחירה שלו.
זו לפחות הגרסה המקובלת של הסיפור. גרסה שמשפחתו של וייס מעולם לא הסכימה לקבל. ההתנקשות בלונג, כמו כל התנקשות באמריקה, הולידה שרשרת של תיאוריות מופרכות יותר ופחות על מה שהיה ומה שאולי היה. כך יקרה גם לרצח של צ׳רלי קירק שמטלטל היום את המערכת האמריקאית. כוכב צעיר, פופולרי, משפיע, מתוחכם. מי שכיוון אליו קנה יריה התכוון כנראה לא לקירק האדם אלא לקירק הסמל. זה לא יהיה אמריקאי מתוסכל שקירק ניסה לעשות לו מניפולציה אלקטורלית. כמו היורה בלונג. זה לא יהיה כמו מי שהתנקש בנשיא ג׳יימס גרפילד, שרק רצה שיסדרו לו מקום עבודה. וכמובן, עד שלא יתפסו את הרוצח לא נדע בוודאות. האם מדובר בשמאלן, בטרוריסט, במטורף – זה יכול להיות כל אחד מאלה.
לפני כמה שבועות יצא לאור ספר חדש, מומלץ, של סימון בול, פרופסור בריטי, על ״ההיסטוריה המודרנית של התנקשויות״. ספר רב עלילות, חלקן מוכרות מאוד, חלקן קצת פחות. בול מצטט בספרו את הטענה של בנג׳מין דיזראלי, שהתנקשויות לא שינו את ההיסטוריה. או לפחות לא שינו אותה באופן שאליו התכוונו המתנקשים. זו מסקנה שכמובן קשה מאוד לבדוק ולתקף, אך היא צריכה לעניין כל קורא אמריקאי על רקע ההתנקשות בקירק, וכל קורא ישראלי על רקע ניסיון ההתנקשות בראשי חמאס בקטאר. אבל קל להיזכר בדוגמה משכנעת למדי מהזמן האחרון: מי שירה בדונלד טראמפ בבאטלר פנסילבניה, בקיץ שעבר, מן הסתם לא קיווה לסייע לו להיבחר לנשיא ארה״ב.
מעשי התנקשות פוליטיים הם תופעה שיש לה אופי של גלי גאות ושפל. אמריקה של שנות השישים היא אמריקה שבה רצח רודף רצח. המוכרים: קנדי אחד, קנדי שתיים, מלקולם אקס, מרטין לותר קינג. אלה הידועים, אבל לא היחידים. גם מנהיג המפלגה הניאו נאצית האמריקאית נרצח באותן שנים. כמה עשרות שנים קודם לכן, בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים, הייתה גאות גדולה עוד יותר. היא שטפה את אמריקה וגם את אירופה. נשיא אחד נרצח (מקינלי), אחרים נורו אך שרדו (רוזוולט). אפשר להרהר בשאלה האם ההתנקשות בארכידוקס פרדיננד, שהציתה את מלחמת העולם הראשונה, שייכת לאותה גאות. לא בטוח.
מי למד לקח באינתיפאדה השנייה?
כך או כך, גאות מעידה על חברה שמתבשלת בסיר לחץ. היא מלמדת על התפרקות של נורמות. היא מלמדת על נוכחות של בני אדם שמרגישים חסרי אונים. החברה האמריקאית צפופה באנשים שמרגישים חסרי אונים. וליתר דיוק: באנשים חמושים שמרגישים חסרי אונים. ידם קלה על ההדק.
מה יוליד הרצח של קירק – זה תלוי בשאלה האם יתפסו את הרוצח. זה תלוי בשאלה מה היו מניעיו. זה תלוי בשאלה כמה חקיינים יביאו בעקבות האירוע הזה. זה תלוי בשאלה האם ועד כמה הנשיא יחליט לעשות שימוש באירוע הזה, כדי לקדם את התוכניות הפוליטיות שלו. בשלב ראשון, ברור שיהיה לו קל יותר לטעון שאמריקה צריכה יד חזקה, שהיא צריכה שיטור אגרסיבי, שהיא צריכה את המשמר הלאומי בערים סוררות, שהיא צריכה למנוע כניסה של מהגרים. ויהיה לו קל יותר לטעון שיש ניסיון מתמשך, לעיתים אלים, להשתיק את הרעיונות הגדולים של התנועה שלו, את הדוברים המוצלחים של התנועה שלו. הימין האמריקאי (וגם הישראלי) מצליח בתרגיל אקרובטי שלכאורה לא אמור להצליח: גם להיות בשלטון – וגם לטעון שהוא מושתק ומושפל.
קשה להאמין שהרצח יבטל את השפעת הרעיונות שקירק מקדם. הוא לא היה הוגה דעות. הוא היה וינטלטור שמפזר ביעילות רעיונות שכבר פורחים באווירה האמריקאית, רעיונות שיש להם אוהדים נוספים, חלקם משופשפים ורהוטים, שיימצאו מהם מי שייכנס לנעליו. בגיל צעיר הוכיח יכולת ארגון, גיוס, תפעול. בגיל צעיר הפגין כשרון גדול לדבר הזה, שלא ברור בדיוק מהו, שאנשים כמוהו עושים. לפעמים התבטא בבוטות לא נעימה, לפעמים גלש לאמירות מיותרות, על גבול המכוערות, או קצת מעבר לו. בזה ביטא היטב את רוח דורו, את רוח סביבתו, את רוח הפוליטיקה של העידן הזה. בסופו של דבר, קירק היה כלי עבודה בשירות התנועה דונלד טראמפ. כלי עבודה בחייו – ובמותו.
התנקשות פוליטית? בואו לקרוא על רוזה
