חם בחוץ. זמן טוב לדבר על התחממות גלובלית. זה נושא שמעסיק ארגונים, חוקים וממשלות. זה נושא שמעסיק גם לא מעט מאזרחי העולם – במדינות מסוימות יותר מאחרות, בחברות מסוימות יותר מאחרות. נושא שיש לו כמה היבטים, שכל אחד מהם מחייב התייחסות נפרדת. נמנה שלושה עיקריים:
יש את המדע: מה הוא מספר לנו, ובאיזו רמת בטחון.
יש את אמון הציבור: באיזו מידה הוא מקבל את מה שהמדע מספר לנו.
יש את המדיניות: מה עושים עם מה שהמדע מספר לנו (בהנחה שבכלל מאמינים לו).
מה המדע מספר? טוב, כאן צריך להיכנס לשאלה מי מייצג את ״המדע״. לקהילה המדעית אין מועצת חכמים שקובעת עמדה מוסכמת. יש מדענים, מהם טובים יותר וטובים פחות, תקיפים יותר ופחות, משפיעים יותר ופחות. אם תערכו משאל בקרב המדענים שעוסקים בשאלת ההתחממות הגלובלית ברצינות, תגלו שרוב גדול מאוד מהם חושב שני דברים. 1 – כדור הארץ מתחמם. 2 – ההתחממות היא גם בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם. תגלו שקבוצה קטנה מהם חושבת ש-1 – כדור הארץ מתחמם. 2 – אבל אין ודאות שהוא מתחמם גם בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם.
האם הרוב צודק והמיעוט טועה? אין לי שום דרך להשיב על השאלה הזאת. אבל לא מופרך להניח שיש סיבה לכך שהרוב הוא רוב והמיעוט הוא מיעוט. ומצד שני, כבר היו מקרים שבהם מיעוט של מדענים צדק, ורוב של מדענים טעה. לא כל המדענים קיבלו מייד את הטענות של קופרניקוס (אולי כי היה קצת מסוכן לקבל אותן). וכאשר איגנץ זמלווייס טען שרחיצת ידיים בסבון תמנע תמותה של נשים יולדות, טענתו התקבלה בגיחוך מסויים. הוא כמובן צדק.
אלה לא בדיוק מקרים דומים לשלנו. אבל נסכים שבמדע מה שקובע הן העובדות, ההוכחות, ולא הרוב. כך שבוודאי שראוי להאזין גם לעמדת המיעוט, ככל שהיא נטענת ברצינות. עכשיו צריך לבדוק, האם היא נטענת ברצינות, ובעניין הזה נדמה שקשה לקבל תשובה שאינה לוקה במחלה שכלל החברה לוקה בה – מחנאות. דונלד טראמפ ממנה ועדה לבחינת ההתחממות, והמדענים שלו נותנים את התשובה שרצויה בעיניו (לא מעשה ידי אדם – אפשר להמשיך לקדוח). ברק אובמה ממנה ועדה לבחינת ההתחממות, והמדענים שלו נותנים את התשובה שרצויה בעיניו (כן מעשה ידי אדם – צריך להפסיק לקדוח). והצרה היא כמובן שלנו, רוב האנשים, אין דרך לקבוע איזה מדענים צודקים, כי אנחנו איננו מומחים למדעי כדור הארץ, ומשום כך אנחנו צריכים לבחור על מי לסמוך. ואיך נבחר? הפוליטיקה תנחה אותנו. נבחר במדענים שמדברים בשפה של המחנה שלנו.
צפו והאזינו: גדעון פרנק, עדיין צריך לפחד מפצצות אטום?
זה מה שאפשר לראות בסקר של JPPI שמתפרסם השבוע, ושבדקנו בו, בין השאר, את עמדת הישראלים על ההתחממות הגלובלית. בסך הכל, אפשר לומר שהחדשות טובות: הישראלים לא חיים במציאות אלטרנטיבית. לפחות באוגוסט, גם הם שמים לב שכדור הארץ מתחמם, ומקבלים שזו המציאות (כאמור, הטענה שהכדור אינו מתחמם כבר אינה נטענת כמעט על ידי מומחים לנושא). איפה אפשר לזהות את הפילוח המחנאי? בשאלת אחריותו של האדם להתחממות. מי ששייכים למחנות של ״מרכז״ או ״שמאל״ קולטים את האיתות של המחנה שלהם. דוגמה – מהישראלים שמגדירים את עצמם ״מרכז שמאל״ 79% אומרים שלהבנתם ״ יש התחממות גלובלית שהיא בגלל פעילות תעשייתית של בני האדם״. בקבוצת ה״ימין״ – רק 32% סבורים כך. כלומר, רק שליש מקבלים את עמדת רוב המדענים. העמדה הרווחת בימין היא העמדה של מיעוט המדענים: 40% סבורים ש״יש התחממות גלובלית שלא בטוח מה הסיבה האמיתית שלה״.
אולי אלה לא חדשות מדאיגות במיוחד. כאמור, לא מצאנו שיעור גבוה מאוד של ישראלים שסבורים שכדור הארץ אינו מתחמם. את העובדה שקשה להכחיש רוב גדול של ישראלים מקבלים. יש כעשירית שמכחישים אותה (ועוד 8% שאומרים שהם לא יודעים, שזו לא הכחשה, זו סתם בורות). אם הן בכל זאת מדאיגות, זה לא בגלל העמדה בעניין ההתחממות, זה בגלל ששוב מסתבר שגם בנושאים שאין להם לכאורה שום קשר ל״שמאל״, ״מרכז״ או ״ימין״ כפי שהבנו אותם בעבר (מחלוקת כלכלית, מחלוקת מדינית, מחלוקת ערכית), יש פער ניכר בין ״שמאל״, ״מרכז״ ו״ימין״.
מהיכן נובע הפער? בעיקר מרמת האמון של המשיבים בממסד – במקרה הזה, הממסד המדעי. בסקר שנערך לא מזמן ובחן בין השאר תחומים שבהם הציבור סומך על מומחי האקדמיה, התברר ש״מדעי האקלים והסביבה״ איננו תחום שהמומחים מקבלים בו קרדיט גדול בימין. וזה לא שתומכי ימין כופרים במומחיות של אנשי האקדמיה בכל תחום. הם כן מניחים שהם מבינים, לדוגמה, בטכנולוגיה. אבל לא אקלים וסביבה. אלה נעשו לעניין פוליטי מובהק, של מחנות מאופיינים.
על השאלה למה זה כך יש כמובן תשובה. מצד אחד – חלק מפעילי הסביבה הגזימו מאוד בפעלתנות שלהם, ניסו לכפות על החברה מהלכים שהציבור לא מקבל, קשרו את הפעילות הסביבתית שלהם לעוד כל מיני דברים שלא נוגעים לה (גרטה – אנחנו מסתכלים עלייך), ובאופן כללי יצרו רושם קצת קיצוני. מה שנהוג לכנות היום ״מטורלל״. מצד שני – יש גם צד שני – היו הרבה מאוד עסקים ומדינות שהחדשות המדעיות המדאיגות לא התאימו לתוכניות הפיתוח הכלכלי שלהם. הם רצו לקדוח, לסלול, לבנות, לטוס, לייצר, וכן הלאה. אם הפעילות התעשייתית היא המחממת את הכדור, צריך להאט אותה. אם הכדור מתחמם בלי קשר אליה, אפשר להמשיך לחגוג.
מהדינמיקה הזאת צמחה, באופן די טבעי, חלוקה מחנאית. אל גור – והדמוקרטים שרוצים למנוע קטסטרופה (אבל להמשיך לגור בווילות גדולות ולטוס מכנס לכנס במטוסים מפוארים). דונלד טראמפ – והרפובליקנים שלא רואים סיבה שלא להפיק עוד חבית נפט (ואם צריך להתכחש לממצאים מדאיגים על השפעות הקידוח, אז מתכחשים). ובתרגום לישראלית: מצביעי ליכוד כנראה קראו את הטיעונים של סטיב קונין ומצאו אותם משכנעים יותר (קונין הוא פיסיקאי, וספרו ״לא מוכרע״ מבטא היטב את טענות המיעוט). מצביעי יש עתיד כנראה קראו את טיעוניו של הכלכלן ואיש מדעי הסביבה גארי יו, וחשבו שדווקא הם משכנעים יותר (הוא כתב ביקורת חריפה על קונין ב״סיינטיפיק אמריקן״).
הספר החדש של חן מרקס: בואו לעלעל ולהתעניין
