לא בטוח שזה מה שיקרה. לנשיא דונלד טראמפ יש כלים ומנופים שיוכל להפעיל כדי למנוע התרסקות של תוכנית השיקום שלו לעזה. אבל הסימנים בוודאי מטרידים: התוכנית בצרות. יש לזה שתי סיבות שמתקיימות בשרשור. הראשונה – התלות של התוכנית בשיתוף הפעולה של מדינות ערביות רבות, שההתלהבות שהפגינו ביחס לשלב שהביא לסיום המלחמה הייתה גדולה הרבה יותר מההתלהבות שהן מפגינות בשלב שאמור להביא לתחילת השיקום. השנייה – אותן מדינות ערביות מבקשות גב בינלאומי של מוסד בינלאומי – האו״ם – שמומחיותו העיקרית היא בהפרעה לתהליכים ולא בקידום שלהם. למעשה, הסעודים, המצרים, האמירתים, כל מדינה באופן קצת אחר, אילצו את טראמפ, שכפי שהוכח לא פעם אינו חובב גדול של האו״ם וסוכנויותיו, להעמיד את התוכנית שלו למבחן שיתוף הפעולה של הרוסים והסינים. ואלה לא ששים לשתף פעולה.
השגריר האמריקאי בניו יורק, כלומר באו״ם, פרסם ביום שישי מאמר בעיתון וושינגטון פוסט, ובו הזהיר ש״כל סטייה מן הדרך״ שמציעים האמריקאים ״בין אם מצד מי שרוצים לשחק משחקים פוליטיים ובין אם מצד מי שמבקשים לפתוח מחדש את הדיון ההיסטורי על העבר, תבוא עם מחיר אנושי ממשי שניתן למדידה במספר החיים שייאבדו. לוויכוח אינסופי שמעכב את אימוץ ההחלטה הזו יהיו השלכות ממשיות על הפלסטינים בעזה, מוחשיות ומיותרות. בעוד שהמשפטנים מתווכחים על מיקומן של פסיקים, חמאס מוסיף להשליט משטר אימים בעזה, לבזוז, למסות ולהרוג פלסטינים בניסיונות נואשים לשמור על שליטתו״.
זה מאמר שנועד למנוע כשלון, אך גם להסביר כשלון. להסביר שאם יהיה כשלון, לא ממשל טראמפ אחראי לה, אלא אותם ציניקנים שרוצים ״לשחק משחקים פוליטיים״ בזירת האו״ם, על גבם של אזרחים אומללים הממתינים לשיקום. וכמובן, השגריר צודק. אלא שזירת האו״ם משמשת כבר הרבה מאוד שנים ל״משחקים פוליטיים״ דומים מאוד לזה שמתנהל בה השבוע. הרוסים רוצים הישגים באוקראינה, והאו״ם הוא כלי. הסינים רוצים לרסן את ההתערבות האמריקאית בוונצואלה, והאו״ם הוא כלי. דברים גדולים קורים בעולם גדול, ועזה הקטנה היא לא יותר מפיון על מגרש המשחקים הזה. ארה״ב לא תקבל מתנת חינם במועצת הבטחון. היא תצטרך לשלם במטבע כלשהו. כך שכדאי לא להוריד את העיניים מהארנק.
אם מועצת הבטחון לא תקבל החלטה מתאימה, כתב השגריר האמריקאי, מייק וולץ, יהיו לזה השלכות. זו האזהרה. לוולץ יש ניסיון עשיר עם אירועי שיקום שיש להם דמיון למה שקורה היום בעזה. בספרו ״לוחם דיפלומט: הקרבות של לוחם הכומתות הירוקות מוושינגטון לאפגניסטאן״, הוא מתאר את כישלון האמריקאי להשלים את מלאכת הייצוב באפגניסטאן אחרי הפלישה בתחילת שנות האלפיים. ״האתגר הגדול ביותר היה המחסור באפגנים מיומנים, או אפילו יודעי קרוא וכתוב, שארה״ב יכולה לעבוד איתם כדי להקים מערכות בסיסיות״, הוא כותב. עבור אפגנים רבים ״משרה במשטרה נתפסה כדרך להגן על המשפחה ולהשיג הכנסה נוספת באמצעות אגרות ושוחד״. הניסיון לפתח ולהגדיל את כוח השיטור תוך כדי לחימה ״התגלה כמלאכה קשה עד מאוד״. וכמקובל, הקהילה הבינלאומית לא היתה משענת יציבה. ״הגרמנים אימצו גישה איטית ושיטתית לשיפור איכות המשטרה. במדינה שנחרבה ממלחמה במשך שלושים שנה ואוכלוסייתה ברובה אנאלפביתית וחיה בחברה פיאודלית, התרכזו הגרמנים בהדרכה פסיבית, בסגנון אירופי, של שלטון החוק״.
באזהרתו של וולץ לעולם מפני מה שיקרה אם התוכנית האמריקאית לא תמומש, מנופי הלחץ הם חמאס – שמשליט משטר אימים – וישראל – שלא מוזכרת בשמה אך נוכחותה ברורה. ״החיים שיאבדו״, שוולץ מזכיר במאמר שלו, הם חייהם של מי שיפגעו בעקבות חידוש המלחמה הבלתי נמנע. בהקשר זה, ברור שהכנות ישראליות לחידוש הלחימה, והודעה נחרצת של ישראל שבלימה של התוכנית האמריקאית לא תותיר ברירה אלא לחדש את הלחימה – אלה מנופים בשירותו של טראמפ. הצרה היא כמובן, שאם לחץ המנופים לא יוביל לתוצאה המתבקשת, ישראל היא אכן זו שתצטרך לחדש את הלחימה. מהפלשתינים יגבה מחיר. וגם מאיתנו.
בואו לראות מה קובע מודל הבחירות החדש של המדד
מה שמחייב להציג שאלה שיש בה צד קונספירטיבי. האם הערבים באמת רוצים את תוכנית השיקום של עזה?
נסביר את השאלה. שום דבר ממה שקורה כעת באו״ם לא מפתיע. החלטה של הרוסים, או הסינים, או שתי המדינות במשותף, להערים קשיים על תוכנית בינלאומית שאפתנית של ארה״ב, היא השגרה המוכרת של האו״ם, האירוע המתבקש והצפוי מראש. כל מי שמכיר את הזירה הזאת יכול היה להריח את המכשולים מקילומטר – אגב, כמה גורמים ישראלים אכן העריכו מראש שזה יהיה המצב. נתקדם: מכיוון שזה אירוע צפוי וכמעט בנלי, גם כל המדינות הערביות שמשתפות פעולה עם תוכנית טראמפ – בהצהרה או בכוונה אמיתית – ידעו מראש מה יקרה באו״ם. יש להן ניסיון עשיר במניפולציה של הגוף הזה, והיכרות אינטימית עם השחקנים שמשתמשים בו לצרכיהם. ובמלים פשוטות: כאשר הערבים דחקו בטראמפ לקבל הסכמה של מועצת הבטחון לתוכנית שלו, הן ידעו מראש שיקרה אחד משני דברים.
במקרה אפשרי אחד – החלטה לא תעבור, בגלל וטו רוסי או סיני, מה שישחרר אותן מההתחייבות לשלוח כוחות לשיקום וייצוב עזה. את חוסר החשק של רוב המדינות הללו לשלוח כוחות לעזה אפשר להרגיש מזה זמן, והאמת, קשה לבוא אליהן בטענות. זו באמת משימה שמדינה שפויה לא תרצה להשתתף בה.
במקרה אפשרי שני – החלטה תעבור, בשינויים גדולים. זה המקרה שישראל חוששת ממנו במידה רבה, אם בגלל שהשינויים יהיו הצהרתיים ויסבכו מאוד את הקואליציה (כלומר, החלטה שתכלול אמירה הרבה יותר חדה ומפורשת שנוגעת לאפשרות של הקמת מדינה פלשתינית, כפי שכבר מסתמן), אם בגלל שיהיו מבניים ויקשו מאוד על השגת המטרה החשובה מבחינת ישראל, שהיא פירוק חמאס מנשקו ודה מיליטריזציה של הרצועה.
אם יקרה הדבר הראשון, הערבים יוכלו לומר: לא אנחנו אשמים, אלא האמריקאים שלא הצליחו להעביר החלטה במועצת הבטחון. אם יקרה הדבר השני הערבים יוכלו לומר: ישראל אשמה, היא גוררת רגליים ומכשילה את יישום התוכנית. האפשרות השלישית היא כמובן החלטה בנוסח הלא נוח לישראל ומעבר ליישום, שישראל לא תוכל להתנגד לו בגלל לחץ של ממשל טראמפ. זו תהיה מכה לישראל, כל כך ברורה ומהדהדת, שהערבים יוכלו להשתמש בה ככלי להסביר מדוע בנסיבות האלה הן אכן מוכנות לשגר כוחות שישתתפו בשיקום עזה.
כשזה מה שקורה בניו יורק, אין פלא שבירושלים האזרחים מאבדים אמון ביציבות של הפסקת האש והמלחמה. כפי שכתבנו כאןבשבוע שעבר, ישראלים מביטים על עזה ומה שהם רואים מביא אותם ״להציע תחזית רחוקה למדי מכוונת המשוררים שכתבו את הסכם הפסקת האש״. רבע מהישראלים סבורים שחמאס ימשיך לשלוט בעזה. עוד כשליש אומרים שלהערכתם ״לחמאס יהיה חלק משמעותי בשלטון בעזה״. רק מיעוט קטן, 16%, אומרים שלחמאס ״לא יהיה שום חלק בשלטון בעזה״. כפי שסיכמנו: ״רוב הישראלים, יהודים וערבים, מניחים שההבטחות שפוזרו עם קבלת הסכם הפסקת האש, והסעיפים המפורשים שמופיעים בתוכנית הנשיא טראמפ, הם לא יותר משגרה מזרח תיכונית. נלחמים, מתעייפים, מבטיחים, חותמים, מפרים, חוזרים להילחם. כך עם חיזבאללה בלבנון, כך עם חמאס בעזה. ניירות הם ניירות – מציאות היא מציאות״.
ראש הממשלה יצחק שמיר אולי היה מנסח את זה כך: הערבים הם אותם ערבים, והאו״ם הוא אותו או״ם.
לרכישה מוקדמת: איך מנהלים מערכה ואיך יודעים מי ניצח
