איך מודדים מסורתיות, או דתיות? איך מודדים תזוזות ושינויים ברמת מסורתיות ודתיות? אלה שאלות שלא קל להשיב עליהן מתודולוגית. מסורתיות – דתיות – הן תופעות שיש להן הרבה פנים. יש מה שבני אדם עושים, ומה שהם חושבים, ומה שהם מאמינים, וכמה חשיבות הם מייחסים למסורת, וכמה היא ממלאת תפקיד משמעותי בחיי ה יומיום שלהם. הרבה מאוד דברים למדוד, שכל אחד מהם מבטא מרכיבים אחרים של זהות.
לפני כשבוע, חברת הסקרים גאלופ פרסמה דו״ח המעיד על כך שארה״ב היא מדינה שבה הדתיות צונחת באופן חד יותר לעומת רוב המדינות האחרות ב-OECD. זה כמובן לא אומר שאמריקה פחות דתית מרובן. זה אומר שדווקא משום שנקודת הפתיחה שלה יחסית גבוהה, ככל שמדובר במדידות בעשורים האחרונים, הצניחה הניכרת בחשיבותה של הדת מורגשת באופן חד יותר.
מה השאלה שגאלופ משווים באמצעותה את הדעיכה הנטענת הזאת? השאלה היא: האם הדת היא מרכיב חשוב בחיי היומיום שלך. בפורטוגל, על פני עשור (מ-2008 עד 2018) שיעור המשיבים שהדת חשובה בחיי היומיום שלהם צנח מ-72% ל-55%. באיטליה, מ-71% ל-48%. אלה מדינות שמורגשת בהן דעיכה דומה בעוצמתה לזו שנמדדת בארה״ב. בשנת 2015, 66% מהאמריקאים אמרו שהדת חשובה להם בחיי היומיום. עשר שנים חלפו, ועל אותה שאלה השיבו בחיוב 49% מהאמריקאים. ירידה של 17%. לא כמו יוון – 28%, או פולין – 22%. אבל ירידה משמעותית, שמקרבת את ארה״ב, ככל שזה נוגע לדומיננטיות של הדת, למדינות מערב אירופה.
בישראל התמונה יותר מסובכת מלכתחילה. בישראל היהודיות של רוב הישראלים לא עונה רק על ההגדרה של ״דת״. יש לא מעט ישראלים שה״דת״ משחקת תפקיד קטן בחייהם, אבל מקיימים מסורות יהודיות כמו כולם. סדר בפסח, תחפושת בפורים, קידוש בשישי, גבינות בשבועות. בישראל הדת היא גם מוקד של קיטוב פוליטי. זה נכון בהרבה מדינות, אבל בישראל יותר, בגלל שהמדינה מעורבת עד צוואר בוויכוחים על זהות יהודית ומסורת יהודית. ועוד נתון חשוב: ישראל עוברת בשנים האחרונות טלטלה חברתית, פוליטית וביטחונית. ישראל עברה זעזוע שהשלכותיו עוד לא ברורות. אבל אחת מהן יכולה להיות התחזקות, או החלשות, של הקשר למסורת ולזהות היהודית.
בחודשים האחרונים יש לא מעט דיונים ודיווחים על ביטויים של מסורתיות מתגברת בישראל. חיילים מתפללים לפני יציאה לקרב, מדביקים פאצ׳ים של משיח, תלמידי תיכון מניחים תפילין, שירים ברדיו – הרבה מאוד שירים – עם ביטויים של אמונה יהודית ברדיו. יש לא מעט שחוגגים את ההתפתחות הזאת, ורואים בה שינוי עומק חשוב שיקרין על העתיד הישראלי. יש כמובן גם מי שפחות מתפעלים. כמה ניסיונות שנעשו לבחון את מה שקורה למסורת בחברה הישראלית העלו ממצאים חלקיים שאכן מלמדים על מה שמכונה ״התחזקות״. אבל ברוב המקרים, גם אם לא בכולם, הדיווחים עד כה מבוססים על יותר על התרשמויות ופחות על נתונים מהימנים. לכן, המכון למדיניות העם היהודי השקיע החודש משאבים ומחשבה בניסיון להציג תמונה בהירה ומקיפה יותר של המגמות שמדובר בהן. התוצאה היא דו״ח מקיף שיש בו התייחסות למה שקורה לכלל הישראלים, יהודים וערבים, ומה שקורה לצעירים יהודים עד גיל 25, שנסקרו באופן מקיף בנוסף לכלל האוכלוסייה. במאמר הזה נציג רק קומץ מהממצאים, ונצרף לו כמה כותרות ומסקנות.
מה הכותרת העיקרית? לפני שנאמר מה הכותרת, נאמר שזו כותרת שתספק תחמושת רטורית לכל מי שיש להם עניין לקדם או לבלום מגמות של מסורתיות בחברה הישראלית. היא תאפשר למקדמי המסורת לחגוג הצלחה – היא תאפשר למתנגדי המסורת להוכיח שלא כצעקתה. האם החברה הישראלית נעשתה מסורתית יותר בתקופת המלחמה? התשובה היא ״כנראה שכן״. האם כל החברה הישראלית נעשתה מסורתית יותר בתקופת המלחמה? התשובה היא ״כנראה שלא״. הכותרת – אם רוצים לומר בשורה מה הממצא העיקרי – היא העמקת הקיטוב על רקע קיום המסורת. הקצת יותר משליש החילוני של החברה היהודית בישראל נעשה פחות מסורתי בעקבות המלחמה. כל שאר הישראלים – יהודים וערבים – נעשו יותר מסורתיים בעקבות המלחמה.
ספר חדש: התיאוריה של המלחמה מאת עזר גת. בואו לעיין
עכשיו נסביר איך זה נראה, וננסה לחשוב על מה שזה מבטא. כשמביטים בתמונה הכוללת, ישראל נעשית מסורתית יותר. דוגמה: רוב הישראלים (57%) אומרים שמאז תחילת המלחמה לא חל שינוי ברמת האמונה שלהם באלוהים. אבל כמעט ארבעים אחוז אומרים שהיה שינוי. אצל קצת פחות מעשירית (8%) השינוי היה לכיוון של פחות אמונה. אצל קרוב לשליש (30% מכלל הישראלים) השינוי היה לכיוון של יותר אמונה. כלומר, בסך הכל יש עלייה של כעשרים אחוז בשיעור המאמינים, אם מנכים את אלה שירדו מאלה שעלו. זו תוספת משמעותית.
אלא שהתוספת הזו מחייבת בחינה מוקפדת יותר. כי חלק גדול ממי שאומרים שהם ״יותר מאמינים״ בעקבות המלחמה הם לא ״לא מאמינים״ שהפכו ל״מאמינים״. הם ״מאמינים״ שהפכו ל״יותר מאמינים״. ובמילים אחרות: מי שהכי התחזקו באמונה שלהם בעקבות המלחמה הם הדתיים. זה אומר שבחורה דתיה שהיתה דתיה לפני המלחמה והיא דתיה גם עכשיו אומרת שהיום היא יותר מאמינה מאשר בעבר. ולא שצריך להקל ראש בשינוי הזה, אבל צריך להודות שזה לא בדיוק מה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו מדברים על חברה ישראלית שנהיית יותר מסורתית או יותר דתית. אנחנו לא מדברים על החייל הדתי שמניח תפילין לפני הקרב – גם אם עכשיו הוא מקפיד יותר מבעבר. העניין החברתי המסקרן יותר נוגע לחייל הלא דתי שפתאום מניח תפילין.
נו, אז מה עם החייל הזה, או תלמיד התיכון הזה? הנה, זה הממצא הכי חשוב בסקר הנרחב שערכנו. בישראל היהודית יש שני סוגים של ״לא דתיים״ (יש שיאמרו שלושה, אבל שניים הם הסוגים העיקריים גם מבחינת גודלם). יש יהודים שמגדירים את עצמם ״חילונים״, ויש יהודים שמגדירים את עצמם ״מסורתיים לא דתיים״. בין שתי הקבוצות האלה – שם עובר הקו שמפריד בין ישראל שהמלחמה עשתה אותה יותר מסורתית, לבין ישראל שהמלחמה עשתה אותה פחות מסורתית. מה גודלן של הקבוצות האלה? החילונים הם בערך ארבעים אחוז מהיהודים, המסורתיים הלא דתיים בערך עוד עשרים אחוז. ובמילים אחרות: אם מסתכלים על כלל היהודים, בערך ארבעים אחוז מהם נעשים, בממוצע, פחות מסורתיים בעקבות המלחמה, ובערך שישים אחוז מהם נעשים יותר מסורתיים. אבל, אם מסתכלים רק על ישראלים שאינם חלק מהציבור שכבר נכנס תחת ההגדרה דתי, שני שליש נעשים פחות מסורתיים, ושליש נעשים יותר מסורתיים.
הדבר הזה נכון כאשר בוחנים אמונות, כאשר בוחנים התנהגויות, כאשר בוחנים חשיפה לתרבות הישראלית של העידן הזה. הנה דוגמה מובהקת. ברדיו מתנגן שיר: ״ה׳ יתברך תמיד אוהב אותי״. יש שמרגישים שזה ההמנון הישראלי של ימי המלחמה. סימן מובהק למה שקורה לחברה הישראלית בתקופה מטלטלת. לא מעט מהם מרגישים שהשיר הזה מבטא את הרגשתם. בערך רבע. ויש עוד ישראלים, שהיו רוצים שהשיר יבטא את הרגשתם – זה מה שהם שואפים להרגיש. והם בערך עוד 17%. אבל יש גם לא מעט ישראלים שמנוכרים אליו, או מרגישים שהוא אפילו מרגיז אותם. הם קרוב לרבע. ואם להתמקד בקבוצת היהודים הגדולה ביותר – החילונים – יותר משליש מהם בישראל אומרים שהם לא מרגישים שהשיר מבטא את הרגשתם, או שהוא מעצבן אותם. רק 5% מהם אומרים שהוא מבטא אותם (הקבוצה הדומיננטית, כשליש, אומרת שזה פשוט שיר שמח ״שמתאים לימים האלה״).
למה חשוב להסביר את כל זה? מכמה סיבות. קודם כל, זה מעניין. החברה הישראלית עוברת טלטלה, ויש משמעות לתיעוד שלה. יכול להיות שהיא קצרת טווח, יכול להיות שתשפיע על דמותה של ישראל לשנים רבות קדימה. ועוד: זה מלמד על כך שישראל לא הולכת בכיוון אחד, מה שהיה נוח למדי, כי היה תורם להומוגניות שלה, ואולי מרפה חלק מהמתח החברתי – ישראל הולכת בשני כיוונים מנוגדים, שמבטיחים, או לפחות מעלים את החשד, שהמתח יעלה. החילונים ירגישו שהמדינה. סביבם נעשית מסורתית יותר, ומצוקתם תגבר. כל האחרים ירגישו שהמדינה נעשית מסורתית יותר, ויניחו שזה מכשיר מהלכים שמעגנים את המסורתיות המתחזקת, כי זה מה שהציבור רוצה (דוגמה: חוק המזוזות).
המסקנה שלי מכל זה היא שמוטב להיזהר במסקנות נחרצות או בחגיגות מוגזמות. קודם כל, כי התהליך עוד בראשיתו, והעובדה שאינו סוחף את הציבור החילוני מלמדת על האפשרות שזה תהליך שלא ישנה מהותית את מצבה של ישראל. וגם, כי התהליך לא אחיד, וגם מי שרוצה לראות ישראל מסורתית יותר צריך לקחת בחשבון שיהיה לזה מחיר לא בהכרח רצוי של ישראל מתוחה יותר.
