הנה שני הסברים אפשריים להתנהלות של הפרקליטה הצבאית הראשית בפרשת שדה תימן.
אפשרות ראשונה: הפצ״רית החליטה, מסיבה לא ברורה – אולי התנגדות למלחמה? אולי שנאה לצה״ל? אולי למדינת ישראל? אולי אהדה לחמאס? – לטוות עלילה מרושעת על קבוצת חיילים ששמרו על מחבלים. היא השתמשה בסרט וידאו שצולם במתקן העצורים, ערכה אותו, הדליפה אותו, פירשה אותו כסרטון המעיד על זוועות שצה״ל מבצע, ואחר כך שיקרה לכל הגורמים המעורבים בחקירת ההדלפה, כדי להסתיר את חלקה בקמפיין אנטי-ישראלי מתוכנן ומתוזמר, שעוד כמה מבכירי הפרקליטות הצבאית השתתפו בו.
אפשרות שנייה: הפצ״רית זיהתה התעללות של חיילים בעצירים שמחייבת חקירה. הזיהוי הוביל למסע של השמצות בוטות נגדה ונגד הפרקליטות. היא החליטה להילחם בהשמצות, בכך שתוציא לפרסום סרטון המעיד על כך שאכן – יש סיבה לחקירה. אחר כך, כשהחלה חקירה, היא וכמה מעמיתיה הסתירו את חלקם בהדלפה ושיקרו לגורמי חקירה, פיקוד ולמעשה גם לבית המשפט.
החוק המכונה ״התער של אוקאם״ קובע כלל אצבע סביר: כשקיימים הסברים שונים לאותה תופעה יש להעדיף את הפשוט יותר מביניהם. נדמה לי שבמקרה הזה די ברור לאן מצביע התער של אוקאם. הפרקליטה הצבאית נכנסה למצוקה. תגובתה הייתה תגובה לא שקולה. וכמו שקורה לעיתים קרובות (הקלישאה המקובלת היא שכך קורה תמיד, אבל זה לא באמת המצב), הטיוח גרוע מהמעשה עצמו. על המעשה – הדלפה – אפשר לבוא בטענות צודקות, ואפשר גם להבין אותו, ואולי אפילו להגן עליו. על הטיוח כבר אי אפשר להגן.
ישראל ידעה כבר לא מעט מקרים של הדלפה מתוך צה״ל, או שירותי בטחון אחרים. לעיתים של קצינים בדרגות בכירות, לעיתים של לובשי מדים בדרגות זוטרות. היא ידעה גם פרשות חמורות של טיוח. פרשת קו 300 היא המוכרת והבולטת ביותר. בפרשה ההיא, אנשי שב״כ לא רק הרגו, ולא רק טייחו, ולא רק שיקרו, הם גם ניסו להפליל אחרים במקומם. זה היפוך תפקידים מעניין: בפרשה ההיא, מי שפגעו בעציר – עד כדי הריגה – הם שפעלו בצורה פלילית כדי לחמוק מעונש. בפרשה הנוכחית, דווקא מי שניסו להעמיד לדין את מי שפגעו בעציר – מידת הפגיעה וחומרתה עוד מתבררת בבית המשפט – הם שפעלו בצורה פלילית כדי לחמוק מעונש.
כאז, כן עתה, הקבוצה המעורפלת שמכונה ״המערכת״ נראתה כמי שלעיתים עסוקה יותר בהגנה על עמיתים מאשר בהגנה על החוק. כאז כן עתה, יחסים מורכבים של מנהיגי המדינה עם היועץ המשפטי לממשלה הוסיפו קושי על קושי. כאז כן עתה, הצמרת הישראלית התקשה לקבל את התעקשות המשפטנים על בחינה מסודרת של הטענות נגד אנשי בטחון. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר התעקש לברר חשדות, למול התנגדות של יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק רבין. הפצ״רית יפעת תומר ירושלמי התעקשה לחקור חשדות, למול התנגדות של ישראל כ״ץ וחברים אחרים בקואליציה. זמיר שילם בתפקידו על ההתעקשות – תומר ירושלמי שילמה בתפקידה על ההתעקשות. אבל כאן ההשוואה נגמרת: זמיר עשה את שלו בלי לגלוש בעצמו לפעילות מפוקפקת. תומר ירושלמי גלשה. אולי בגלל שעמוד השדרה שלה אינו חזק כשל זמיר. אולי בגלל שהרגישה, שבלי פעילות מפוקפקת לא תצליח לממש את מטרתה. אולי בגלל שהסביבה הפוליטית והחברתית השתנתה, ותומר ירושלמי חשבה שהיא בסך הכל נוהגת כמו כולם. מדליפה, מטייחת, מתמרנת במציאות לעומתית.
בואו לראות את מודל הבחירות החדש של המדד
אם לפצ״רית היה שמץ של תודעה היסטורית, היא היתה יודעת מראש שטיוח מהסוג שנרקם בפרקליטות הצבאית לא יכול להחזיק מעמד בלי להתגלות. פרשת קו 300 נחשפה, בסופו של דבר, על ידי עובדי שב״כ שהתעמתו עם הממונים עליהם. פרשת שדה תימן נחפשה על ידי קצינה שהחליטה שצריך לספר. ליצחק שמיר – ראש הממשלה מפרשת קו 300 – מיוחסת האמירה ש״סוד בין שני חברי כנסת יכול להישמר, בתנאי שאחד מהם מת״. גם סוד בקבוצת פרקליטים מגוונת יכול להישמר בנסיבות כאלה בלבד. אולי תומר ירושלמי קיוותה שהסוד יישמר לזמן מספיק כדי להביא את פרשת המשפט של החיילים החשודים בהתעללות תבוא לסופה. אולי קיוותה שהסוד יישמר לזמן מספיק שיאפשר לה לפרוש בכבוד בטרם תתגלה המציאות העכורה. ואולי – זה הטבע האנושי – לא גלגלה את הסרט קדימה, אלא פעלה בכל פעם על פי הנסיבות שנוצרו ברגע נתון. כשבא לחץ נגד החקירה – הדליפה. כשבא לחץ למצוא את המדליף – הידקה את קשר השתיקה. כשבאה חקירה – השתיקה נעשתה שקר. כשבאה החשיפה – התפטרה.
מה יקרה עכשיו? נחזור להיסטוריה ונעיין בה. היא נותנת סיבה להניח שיקרה הדבר הבא: הפצ״רית תיענש, ואיתה עוד כמה משותפיה, אבל העונש לא יהיה חמור. למדינה אין עניין להפוך את בכירי הפרקליטות הצבאית לגורמים ממורמרים שעלולים לחשוף, במסגרת מאבקם נגד ענישה, כמה מסודותיה המביכים. גם החיילים משדה תימן, אם ימצאו אשמים, יענשו. אבל העונש לא יהיה חמור. ויומר במהרה בחנינה, לנוכח נסיבות המקרה. המדינה לא רצתה בשום שלב לטפל בחומרה במי שהעבירה המיוחסת להם היא טיפול נוקשה, אולי אפילו מתעלל, במי שאכזריותם אומנותם. רק מעטים חסו על מחבל שהוצא להורג אחרי שחטף אוטובוס. רק מעטים חסים על עציר פלשתיני שקיבל מכות, ואולי יותר מזה, אחרי שהשתתף בטבח בעוטף עזה. הפצ״רית הבינה את זה. היא רצתה להתעקש. כנראה שזה חטאה הגדול – עקשנות יתר. מרוב שרצתה להיות צודקת, התגלה שהיא לא באמת חכמה.
יופי הוא מבחן, כיעור הוא מבחן
